אל סטיי

אף פעם לא הסתכלת עליי כמו שאני הסתכלתי עלייך, אבל אני לא שונא אותך, בסופו של דבר אני יודע שאני לא יכולתי לשלוט בחייך, הדרך הזו ממילא לא היתה גורמת לך לאהוב אותי.
באותו שהיום שנעלמת, הרגשתי איך ניביי יוצאים החוצה וקורעים את בשרי. איך טעם הדם שעל לשוני מתסיס את דמי בגופי ומערפל את חושיי; איך כל רגע אני עומד לאבד שליטה, ואת לא תהיי שם לצידי כדי ללטף את זרועי ולהשקיט את כאבי.
סטיי, את תמיד היית לצידי, תמיד חיבקת אותי כשהייתי מלא זעם ושברון, כשהייתי צמא ופראי.
עינייך החתוליות תמיד נצצו, תמיד שיקפו את רגשותייך האטומים החוצה, בדיוק כפי שפנייך תמיד שמרו על הבעתם המסתורית.
אני מקווה שיום יבוא ואת תסכימי לצאת ממחבואך -למרות שאני זה שצריך למצוא אותך- ותשובי להיות בובתי האהובה, ושתסכימי לקבל את התנצלותי הכנה- את יודעת שמעולם לא התכוונתי לעשות דבר שייפגע בך, הרי בכל אלפיים השנים שבהם אנחנו מכירים, אני מעולם לא בגדתי בך או נטשתי אותך לחסדי השרפות, כמו בעלייך הקודמים.
אז את יודעת איך למצוא אותי,
על החתום, סקרלט.