אלפית

השעה הייתה שעת לילה. מאוחר, מוקדם, הוא לא ידע. גילברט רק ידע שהוא התעורר לצליל קסום של נבל. הוא קם באיטיות וגרר את רגליו לכוון החלון. הוא הביט אל עבר צמרת העץ אשר היה שם. נגינת הנבל בקעה מבין ענפיו. הוא ידע שזו אישה. אולי לפי הרגל הדקיקה שבצבצה לה או אולי לפי נגינתה. במשך שעות ארוכות הוא לא יכל להסיר מבטו מהעץ.
כמה שעות עברו, הוא לא ידע, אך לפתע הפסיק הנבל לנגן. האישה החלה לרדת מהעץ. קשה לתאר כיצד ירידה מעץ יכולה להיות דבר חינני, אך כזו הייתה ירידתה. על אף שראה שהיא יורדת, עדיין לא הצליח לראות את דמותה בבירור. כשכף רגלה נגעה בקרקע, הוא מחא לה כף.
היא הופתעה לשמוע את מחיאות הכף של גילברט. במקום לקחת את רגליה ולהתרחק, היא החלה להתקרב. היא ראתה את גילברט שמוחא לה כפיים. הוא נראה זוהר מאושר על אף שהיה חוור וכחוש. ושנראה כי בכל רגע יאבד את שיווי המשקל ויפול. אך הוא המשיך לעמוד, איתן ויציב. ייתכן שרגליו החלשות לא היו מחזיקות אותו אילולא היה נרגש כל כך לראותה. גילברט סוף סוף יכל לראות אותה מכף רגל ועד ראש. עכשיו הבחין באוזניה המחודדות, בגדיה הפשוטים אפילו יותר מאלה של בני כפרו העני וזוג כנפיים מחובר לגבה.
היא ידעה שאסור לה להשאר שם. לכן היא חייכה חיוך רחב ובלי לומר מילה, הלכה משם. הוא המשיך להביט בה כל עוד הצליח לראות את דמותה המתרחקת. כשכבר לא יכול הוא נפל על ברכיו, ספק נרדם ספק איבד את הכרתו.
כשפקח את עיניו פעם נוספת, השמש שלחה קרניים מעטות מבעד לחלון, שכן העץ עליו ישבה עלמת החן מליל אמש הסתיר אותן. עוד שעה או שעתיים, תהיה השמש כה גבוהה ברקיע, עד שחדרו הקטן יהפוך שטוף שמש. הוא היה רגיל לתחושה הזו, או יותר נכון לחוסר התחושה שברגליו. ארשת פניו שהייתה עצובה בדרך כלל, הוחלפה בחיוך קטן ועייף כשנזכר בליל אמש. הוא לא היה בטוח אם היה זה חלום או אמת, אך זה הוסיף ריגוש לחייו הקודרים, הלא משתנים, חסרי כל תקווה. כשחיוך זה על פניו, הוא עצם את עיניו בפעם האחרונה.
גופו הקר נותר שם. הוא לא עניין אף אחד. וכך זה היה נשאר אילולא דמות קלת רגליים הייתה מגיעה חרש חרש כשהכוכבים זהרו באור חלוש, כמתביישים להאיר ביום עצוב שכזה. היא ליטפה את שערו שהיה לבן על אף שלא חי אפילו שלושה עשורים. את גופו היא הניחה על העץ שהיה אל מול חלונו. היא השעינה אותו על העץ, וכשעזבה אותו, הוא נעלם. זה נראה כאילו הפך לקרן אור. כיוון שביתו היה כה מבודד, איש לא יכל לשמוע אותה כששבה ונגנה על אותו העץ שנגנה עליו ליל אמש. המנגינה הייתה זהה. על אף שלא לוותה במילים, מנגינתה היה נוגה. אך הפעם היא המשיכה אותה קצת. סופה העלה חיוך קטן. חיוך קטן ועייף.