בני-אדם

רוחות שלובות חול החלו לנשוב על פני הארץ. גשם באמצע קיץ החל לטפטף לו. איש לא היה ברחוב מלבד בודדים. כולם בבידוד. סגורים בביתם הצר, הקטן מלהכיל. אלפים נדבקים מידי יום מאותו הנגיף המדבק. אלפים מסיימים את חייהם בגללו. 

הכל החל בינג.
אותו בוקר, ינג מחבק את לינאי, אישתו. שניהם לא רואים את הסוף לבכיים.
ינג: "זה נגמר. הילדים שלנו הם לא קורבנות. שן היה הראשון והאחרון. יותר לא נמות מרעב."
אך לינאי לא מפסיקה עם דמעותיה הזולגות על גופו של ינג.
ינג הוא איש איכרים פשוט, כסף ומזון אין לו, יש לו בת מאירה ובן שנון, אך בנו כבר אינו בין בני האדם המהלכים על הארץ. ינג חושב על דרכים לפרנס את משפחתו, הוא אינו רוצה עוד מקרה מוות לנגד עיניו. אך האפשרויות העומדות בפניו הן לא רבות, הוא חי בכפר קטן, ליד סין, אין לו השכלה, אין לו כסף, אין לא דרכים רבות לפרנס למעט בודדות. הוא מחליט שמחר בבוקר הוא הולך לצוד ולמכור את מה שצד.למחרת הוא הצליח ללכוד עטלפים. אמנם עד עכשיו לא מכרו אותם, אבל איש אינו אמר שהם לא טעימים, וחוץ מזה כולם זקוקים כאן למזון, אין זה משנה מאיזה סוג, חשב לעצמו ינג. את העטלפים ינג הלך למכור בשוק. רק שני קונים היו לו. לפחות הבאתי קצת כסף הביתה, חשב ינג. שלושה עטלפים נשארו לו. הוא הביא אותם הביתה, לינאי בישלה אותם בקדרה ועשתה מהם מרק. ינג קרא לבתו, שוהן, להצטרף אליהם לארוחת הערב. שוהן נראית רזה ביותר, עצמותיה בולטות. פניה דקות. ושערה חלק וארוך. לאחר מותו של אחיה, שן, שוהן היא לא אותה שוהן, שוהן של פעם הייתה עם חיוך מרוח על פניה, עם עיניים גדולות ומאירות כל איש, היא הייתה מלאת אנרגיות, אוהבת, ולכל סיטואציה שנקלעה אליה הייתה אופטימית, גם אם העובדות היו נגדה. שוהן של היום, נראית תשושה, חסרת הבעה, עיניים ריקות, לא משתפת את רגשותיה, גרה בתוך עצמה. כאשר התאספו כולם סביב השולחן, הם שתו את המרק במהירות כשהבעת עונג נראית בפניהם.

לאחר שבועיים, בו העטלפים של ינג נמכרו במעט יותר, החל ינג לחלות. איש אינו יודע מה היא הסיבה למחלתו. ינג בסך הכל בן 57 כשהוא על ערש דווי. גם לינאי ושוהן חלו לפני שבוע במחלה דומה, אך הן התרפאו תוך 5 ימי מנוחה בביתם. כעת, לינאי דואגת לכל צרכיו של ינג, נשארת לידו ימים ולילות, רצה מפה לשם כדי להביא לו את כל הדברים שצריך, אך לאחר 6 ימים בהם כל רופאי הכפר ביקרו את ינג ולא מצאו תרופה למחלתו, ובכלל לא הבינו במחלה, הבינה לינאי שעוד אהוב נוזל לה מבין אצבעות ידיה. לינאי החלה עם שטף דמעותיה האינסופי.
כל זאת, בזמן שינג שוכב במיטה והיא על ידו, יושבת על הרצפה, כאשר פניה על ליבו, ודמעותיה שוטפות את כל גופו.
כל אותו הזמן צפתה שוהן במותה של אביה, בעיניים ריקות מלהכיל. 

אותו בוקר, רצה שמועה על אסטרואיד שעומד לפגוע בכדור הארץ ולהשמיד אותו. אותו בוקר, בתחילת עונת הקיץ, ירדו גשמים וסופות חול החלו לנשוב. אותו בוקר, אלפים נדבקו בנגיף. אותו בוקר, מאות מתו. אותו בוקר, מיליוני איש כלואים בבתיהם.ואיש אינו יודע מה היא הסיבה לכל הרעות המתחוללות. איש אינו מבין מה היא המטרה המיועדת. ואיש אינו יודע להיכן כל זה מוביל, והיכן זה ייגמר…