אליס המופלאה

הוא לא רגיל ללכת לישון בשעות כאלה. אבל בכל מקרה, הוא לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הלך לישון. הסדינים יוצרים רעשים של לילה, מנסים לאחוז בדפנות המיטה ולהקשות עליו להתגלגל מצד לצד. הוא מביט על התקרה שכרגע נראית כמו מסך שחור. הוא לא הולך להירדם הלילה, הוא חושב לעצמו, הוא יותר מידי עסוק בלתפוס את הרגע בו הוא נרדם. מה יהיה הדבר האחרון שהוא יחשוב עליו לפני שהמוח יחליט שדיי להיום?

היום, ברכבת, מוטי הכריז מול כל קהל הנוסעים בקרון כי הוא, יהורם, זכה בכרטיסן החודש. זה לא מקנה המון, רק סוף שבוע ארוך יותר, כזה שמתחיל כבר ביום חמישי. זה לא ממש פרס מבחינתו. הוא מעולם לא היה טוב בלהעסיק את עצמו בזמן הפנוי. לכן, הוא גם מעולם לא הבין את המרוץ הבלתי-נגמר-של-אנשים-אל-עבר-סוף-השבוע. הוא דווקא אוהב לעבוד בסופי השבוע; השכר יותר טוב, פחות אנשים שממהרים לעבודה, יותר ילדים חמודים שמלווים בהוריהם, נרגשים לקראת החוויה בעיר הגדולה.

מוטי חשב לעצמו שזוהי בוודאי הסיבה שיהורם קיבל מצטיין. יהורם הוא היחיד שמבקש לעבוד בשבת. הוא מעדיף לקחת את היום החופשי שלו באמצע שבוע, כשכל המוסדות פתוחים. הוא הולך כמידי שבוע למשרד הפנים, לא שקיימת מטרה מסוימת, תעודת זהות ודרכון בתוקף כבר יש לו. אך הוא מעביר את הזמן בקלות. הוא תולש מספר בכניסה וממתין. לעיתים שעה, בימים אחרים גם שלוש. הוא צופה בכיסאות המלוכלכים מתמלאים ומתחלפים באנשים; מילדים שמנפיקים את הדרכון הראשון עד מבוגרים שדורשים תעודת אזרח ותיק. ממש תעודת הצטיינות, הוא חושב לעצמו. זה לא קרוב להצטיינות שלו.

כמידי משמרת, יש לו הפסקת צהריים בשעה 1. 30 דקות בדיוק עד שהרכבת הבאה יוצאת לדרך. הוא משתדל לגוון את הטעמים בפיו אך התוצאה הסופית כוללת סלט ביצים בתוך חלה, לחם שחור או לחמנייה. לפעמים הוא גם מוסיף בצל ירוק. מסוג הדברים שהירקן לא תמיד מחזיק, או שהוא פשוט מחליט להאכיל גן ארנבים שלם, גם הגזרים בדרך כלל אינם.

בתום סוף השבוע הארוך שלו, הוא חוזר קילו וחצי יותר. רענן מתמיד; היה לו הרבה זמן להתקלח. "כרטיס בבקשה" הוא מבקש מבחורה ששקועה עמוק בתוך ספר רב-עמודים. "כרטיס, בבקשה" הוא חוזר ואומר. היא מנערת את ראשה, כמנתקת מהפנטזיה שרכשה לעצמה, תוך כדי שהיא מפשפשת בתיק הגב שלה ולא מוצאת דבר. "אולי זה בכיס של המעיל שלך?" יהורם שואל, מתפלל שאליס המופלאה היא לא גם במקרה פורעת חוק. היא מקשיבה בעצתו וסורקת באצבעותיה את כיסי המעיל- אך הכרטיס אינו.

"אני יודעת שקניתי", אומרת אליס המופלאה. הוא מרוצה בראשו על השם שבחר לה. הוא גם מאמין לה. בתוך התיק הפתוח הוא רואה מספר חתיכות גזר קלופות ומוכנות לכרסום. היא בטח מאזור אחר של העיר, הוא חושב לעצמו, בזמן שהוא תוהה האם עליו להחליף ירקן.

"איפה את קונה את הירקות שלך?", הוא שואל בזמן שהוא מבין כי הוא הסגיר את היותו בוהה בתכולת התיק שלה. אך הוא לא מסיר את המבט. הרוכסן, שכנראה עבר שימוש רב, מעוקם וסוחב עליו לפחות ארבעה מחזיקי מפתחות שונים.

"בסופר ליד הבית", היא עונה את התשובה הכי ספציפית שיכלה למצוא.
מופתע ומאוכזב הוא משיב, "את קונה את הירקות שלך בסופר?!", וממשיך "כל הירקנים נסגרים בדיוק בגלל הסופרים האלה!".

גם היא עונה, "נו ו?", וממשיכה "ככה עובד העולם, גם העבודה שלך מיותרת, זו נראה לי הרכבת היחידה שאין לה מכונה בכניסה".

יהורם מביט באליס, שכבר פחות מופלאה כעת. הוא נזכר בסוף השבוע האחרון שלו ובתואר שזכה בו ביושר, וקרון שלם עד לו. "אני עובד החודש!" הוא אומר בגאווה תוך כדי שהם כבר עוצרים בתחנה הבאה. הוא לא בדק ולו כרטיס אחד. טוב, רק אחד, שעדיין לא זכה לצפות בקיומו.

"נו ו?", היא שוב עונה וממשיכה, "אני הייתי עובדת החודש בבר וברגע שהפסקתי לשכב עם האחמ"ש שלי, הוא החליט לספר לכולם שגנבתי כסף מהמקום ופיטרו אותי".

"לשכב איתו? באותה המיטה?" יהורם שואל, הפעם מופתע ממשהו אחר.

"זה לא חייב היה להיות על המיטה. אבל אם אתה כל כך סקרן, זה קרה בעיקר במטבח". היא לא מבינה למה היא מספרת לו פרטים שלא סיפרה אפילו לחברות שלה בעבודה, אבל כל עוד זה מרחיק אותה מהשיחה על הכרטיס המטופש הזה, זה עדיף. מי מכיר אותו בכלל ממילא?

"איפה אפשר לשכב במטבח?", הוא שואל והיא שותקת. הוא חושב על הסירים והמחבתות, על הסכינים והמזלגות, על הגז והאש שבוערת ממנו. כל מה שהוא יכול לחשוב על זה קרש החיתוך, אבל אפילו אליס המופלאה, תצטמק כמה שתצטמק, תרגיש לא בנוח על הקרש הקטן והשמנוני.

"אין לי באמת כרטיס", היא מודה ושוברת את השתיקה ואת הדמיון הקולינארי שלו.

"אני יודע", הוא אומר. "זה לא פעם ראשונה שאני רואה נוסע ללא כרטיס, זה תמיד האנשים שמנסים להתעלם ממני, להסתכל לכיוון אחר"

"ומה אתה עושה עם האנשים האלה?" הוא שואלת בסקרנות, דואגת בעיקר לעצמה, אולי גם קצת להם.

"הם קונים ממני כרטיס, לפעמים הם משלמים קצת יותר, זה תלוי" הוא עונה.

"מה תעשה לי?" היא שואלת בביטחון.

"לא יודע, כנראה שכלום", הוא מרגיש את הסמכות שלו בורחת מבין אצבעותיו כמו חול בים, או ככה לפחות הוא קרא באחד העיתונים ברכבת. "יש לך מיטה לישון עליה? או שגם בבית את ישנה במטבח?"

"למה אתה שואל?" היא מנסה להבין לאן הוא חותר, הרבה זמן שלא התעניינו בה, אבל היא יודעת שזוהי התעניינות מתחלפת, פעם הם מתעניינים בה ואז במישהי אחרת.

"כי לי יש מיטה לישון עליה ו.. מגיע לך שגם לך יהיה". היא שוב שותקת. התחנה הבאה! הכרוז אומר והוא שואל אותה: "מה התחנה שלך?"

"אין לי תחנה, באתי לקרוא פה בשקט". אז הוא שותק ומעניק לה את השקט שהיא ציפתה לו תוך כדי שהוא עדיין עומד ומביט בה. מתוך השקט הוא שומע בטן מקרקרת. הוא יודע בוודאות שזה לא בא ממנו. הוא מביט באליס המופלאה שמנסה למצוא את הרגע בספר בו עצרה. כבר מזמן לא אכפת לה שהיא פורעת חוק. חוץ מזה, איך היא יכולה לקנות כרטיס אם היא לא יודעת לאן היא נוסעת?

"את אוהבת סלט ביצים?", הוא שואל קוטע את השקט שהיא גונבת ללא בושה מקרון הרכבת.

"ביצים של תרנגולת?", היא שואלת והוא מנסה להבין אילו ביצים אחרות היא כבר אוכלת? הרכבת מגיעה לתחנה הסופית ב12:55 והיא מחכה יחד איתו בקרון. אין לה לאן ללכת ממילא. הוא קורע את הכריך שלו לשניים ומביאה לה חתיכה אחת. היא לא יכולה שלא להתפעל מאיך שיהורם, שהיא אגב לא יודעת את שמו, עטף את הלחמנייה המבריקה; נייר אפייה מעט שקוף, נותן לביצים החתוכות סיכוי קלוש להציץ. הם אוכלים את הביצים בשקט המופתי של הרכבת, הבטן כבר לא מקרקרת. לבסוף, הוא מוציא חבילת קיסמים, היום הוא כן שם בצל ירוק. היא מנסה להגריל קיסם אחד והוא מבטיח לה שהגורל יבחר עבורה, כפי שהגורל בוחר עבורו.