אלימות, כאב, ומה שביניהם

אבא הרביץ לאחי הגדול כשהייתי קטנה. ראיתי אותו מכה את אחי ומכאיב לו, ראיתי אותו מוציא את הזעם שלו על אחי בלי סיבה מוצדקת, ראיתי אותו דופק לאחי את הראש במשקוף של חדר השינה, ראיתי אותו נותן לאחי אגרופים, תופס אותו, ומנצל את העובדה שאחי חסר אונים ולא חזק כמותו.

אבא הרביץ גם לי כשהייתי קטנה, פעם או שתיים – לא משהו איום ונורא.
הוא נתן לי כמה מכות, והעיף לי כמה סטירות, ובכיתי, ויום אחד גם אמרתי לו שזו הייתה טעות מרה.
מסתבר שזה אמנם לא היה "ביג דיל" – אבל הכאב הודחק, ומאוחר יותר זה התפרץ בדרכים משונות, וזה היה נורא.

אחי הגדול הרביץ לי כשהוא היה קטן, וגם אני הייתי קטנה.
הוא נתן לי אגרופים בבטן מידי פעם -כשהתחשק לו להוציא עצבים. הוא החזיק אותי חזק והפחיד אותי, הוא דחף אותי ופגע.
זו לא הייתה אשמתו, הוא למד מאבא שלי שכך מתנהגים.

כשאחי גדל אבא שלי עדיין הרביץ לו, וזה היה עוד יותר נורא.
עמדתי שם בחוסר אונים משווע, אבא שלי נתן לאחי אגרוף ישר לפנים, ולאחי ירד דם בלי שבכלל ידע.
אבא שלי המשיך לתפוס אותו בכוח ולהטיח את ראשו של אחי בקיר חדר השינה. אחי כבר היה מסוגל להחזיר לו, אבל הוא לא רצה.
ואני עמדתי שם ולא יכולתי לעשות שום דבר כדי להגן על אחי הגדול, הרגשתי כל כך אבודה.

כשהייתי קטנה, ילדה הרביצה לי בבית הספר באופן קבוע, אבל הייתי רגילה.
הכאב הפיזי הפך שטחי וסתמי, כי הכאב הנפשי התעלה.
זה לא היה לי נעים, אמרתי לה להפסיק, אבל היא הייתה גדולה וחזקה ממני – והיא לא רצתה.

כאשר קצת גדלתי, אבא שלי הפסיק להרביץ לאחי, וזו הייתה הקלה.

כשהגעתי לבית של אבא שלי הוא כעס, ורצה להוציא עצבים.
הרגשתי מאוימת ומפוחדת, פתאום הרגשתי שוב קטנה ובודדה.
הוא היה מאוד אגרסיבי וברוטאלי בדיבור שלו – הוא תמיד היה.
אז פשוט יצאתי מהבית שלו, ברחתי, והתקשרתי לאמא שלי שתיקח אותי – והיא לא הייתה מוכנה. היא אמרה שהיא מעדיפה לנוח בבית שלה, ושאני אסתדר בעצמי.
הנחתי שאולי היא צודקת, אולי מגיע לי להיפגע.

בשלב מסוים אחי התבגר.
אחי כבר לא הרביץ לי יותר, זה לא הרגיש הגיוני במיוחד, זה היה מוזר, משהו היה חסר.
חשבתי שהוא אמור להכאיב לי, חשבתי שאמור להיות לי רע.

כשגדלתי עוד קצת, חבורת בנים מבית הספר שלי תפסו אותי בצווארון החולצה. הם גגרו אותי לגינה חשוכה מאחורי בניין. חברות שלי ראו את זה קורה, אבל לא קיבלתי עזרה.
חבורת הבנים הרביצה לי מאחורי הבניין, זה קרה בלילה וזה היה מפחיד בשבילי.
ברחתי משם בשנייה שהצלחתי, לקחתי את האופניים ורכבתי עם דמעות בעיניים עד שהגעתי לבייתי.

בלילה ההוא נכנסתי הביתה ואחי עוד היה ער, הוא שאל למה אני בוכה.
סיפרתי לו והוא הבטיח שישמור ויגן עליי, ופתאום הרגשתי בטוחה.
למחרת הוא איים על אותה חבורה של בנים – שהיו כפליים מהגודל שלי. הם באו אליי והתנצלו בפניי, הייתי נבוכה.
באותו יום גם הייתי מאוד גאה באחי הגדול, וההרגשה שלי השתפרה.

כשאחי ואני התבגרנו, התחלנו להתקרב, והקשר שלנו התחזק.
אבא שלי לא הרביץ לנו יותר – אבל האופי האגרסיבי שלו לצערי תמיד יישאר.
השארתי את האלימות מאחור, והשלמתי עם מה שקרה ועבר. החלטתי שההווה הוא מה שמשנה.

ערב אחד נסענו במכונית – אבי, אחי ואני.
נושא האלימות עלה בשיחה.
שאלנו את אבא שלי אם הוא מצטער על מעשיו, והאם היה חוזר עליהם שנית.
הוא אמר שהוא לא מצטער, הוא אמר שזה הגיע לנו, שזה היה נדרש לשם החינוך שלנו.
באותו ערב הבנתי שבכלל לא סלחתי.

כשאחי הגדול ואני היינו לבד, הוא הודיע לי שהוא לעולם לא יכה אף אחד – לא את חבריו, לא את ילדיו ולא את אשתו.
הוא אמר שהוא לנצח ישמור עליי, ועל כל משפחתו.

כשהגעתי לתיכון כבר לא הרביצו לי הילדים, אבל האלימות המילולית כאבה לי יותר.
קראו לי בשמות וכינו אותי בתארים. ובלשון המעטה – זה לא היה נעים.

לפני שנה, או יותר – עברתי משבר.
הרגשתי רע מסיבות רבות, והתקשתי בהתמודדות עם מה שעובר עליי.
תמיד ידעתי שאני אדם רע, ותמיד ידעתי שמגיע לי לסבול בגלל זה, אבל באותה תקופה הידיעה התגברה.
אמנם לא פגעו בי פיזית יותר, אבל הפגיעה הנפשית הגיעה מכל מקום – בבית, בבית הספר… אבל הגרוע ביותר הוא הפגיעה העצמית שהתחילה אצלי.

באותה תקופה התחלתי לחשוב איך אוכל לפגוע בעצמי, כי אף אחד אחר לא מכאיב לי יותר פיזית, וזה נדרש לחינוך שלי – מסתבר.
אז התחלתי לפגוע בעצמי בכל מיני דרכים. בהתחלה עם מספריים, אח"כ עם סכין, ומאוחר יותר עם זכוכית שבורה.
הרגשתי הקלה, כי ידעתי שככה אמור להיות – עכשיו כואב לי גם פיזית ולא רק נפשית – זה נפלא.

החיים של אחי השתפרו מכל הבחינות, והוא די מאושר במרבית הזמן – אפשר להגיד.
אחי כבר לא גר איתנו, הוא עבר לגור עם אבא שלי. הוא מבקר מידי פעם, אבל אני לא מספרת לו כלום. אין טעם שעם הבעיות שלי אפריע לו בחיים.

למרות שאחי לא אמר את זה במילים – ידעתי שלאבי הוא סלח.
הייתי גאה בו, אח שלי בחור חזק.

הרגשתי לבד מתמיד, התרחקתי מכולם.
הכל המשיך לנוע סביבי, אבל אני התנתקתי מהעולם.

בשלב מסוים הפגיעה העצמית גברה.
הכאב הפיזי העצים את הנפשי, אז המשכתי באופן טבעי ורגיל – לפגוע בעצמי.

פצעתי, חרטתי, וחתכתי.
בכל פעם מחדש העברתי את הזכוכית החדה על מפרק ידי, ואז צפיתי במתרחש;
בתחילה, מן שריטה ורדרדה הופיעה על המקום שבו הזכוכית עברה. בקושי ראו אותה, אבל אני הצלחתי להבחין.
לאחר מכן עיגולי דם קטנים צצו שם.
ולבסוף, דם מילא את הסריטה שהפכה מורדרדה בהירה – לאדומה כהה.
הדם עיטר את עורי הבהיר, הוא נזל החוצה לאחר שנייה או שתיים.
אהבתי להתבונן במחזה הזה – הוא חזר בכל פעם באופן זהה.
זה היה הדבר היחיד הקבוע והיציב בחיים שלי.

עם הזמן כאב לי יותר ויותר.
ידעתי שזה מה שאמור להיות.
כאב לי מתחילת החיים – אז זה לא צריך להשתנות.

יום אחד כאב לי מאוד, והדם לא הפסיק לזרום.
ועכשיו כבר לא כואב לי, אני כבר לא חייה.
אבל אל תדאגו, אני לא אשכח שום דבר, אני זוכרת את כולכם, ושולחת את אהבתי מלמעלה.