אלו רק חשדות. אני מקווה.

"אתה יודע, זה מוזר"אמרתי לו והבהיתי בגשם
"מה מוזר?"הוא שאל אותי והיה אפשר לראות
את השתקפות עיניו בחלון. לפני שפגשתי אותו
לא האמנתי שלמישהו יכולות להיות עיניים כאלו,
הן היו כמו סערה, מצד אחד הרס וחורבן.
אך מצד שני, היה משהו יפהפה בזה, משהו
שמושך אותך בדיוק אל לב הסערה, לא משנה כמה
כואב וכמה ההיגיון מפציר בך שלא לעשות זאת.
"המוזר זה שעל פני השטח, הכול אותו הדבר הכול
נשאר בדיוק כמו לפני שעזבנו"אמרתי, והסתובבתי אליו
"אך מתחת לפני השטח, יש משהו, אני לא בטוחה מה,
ואני גם לא ממש בטוחה אם זה טוב או רע בשבילנו
אבל זה די מפחיד אותי"אמרתי לו והנחתי את ראשי על חזהו
"אנחנו לא נישאר מספיק זמן בשביל לגלות גם כך,
אז את לא צריכה לדאוג" הוא אמר וחיבק אותי.
באמת שרציתי להאמין לו, אנ ינשבעת שרציתי
להניח את החשדות המטופשות הללו בצד,
אך משהו סיפר לי אחרת, משהו הפציר בי
שיכול להיות שהחשדות הללו לא כול כך מטופשות.