אלוף חמאס בחמש אבנים

בערב חודש יוני חמים ישב דאוד אל-מסרי בגפו על החול החם של חוף העיר עזה. הוא אהב להגיע לחוף בשעה הזאת, כשהחוף כבר כמעט והתרוקן לחלוטין מהמתרחצים. כך, כשהוא יושב וצופה בגלים המתנפצים על החוף, הוא החל לחשוב על חייו עד כה. מחר הוא אמור להשתבץ לאחד מגדודי העילית של החמאס לאחר שסיים בהצלחה את הטירונות, את קורס החובה ב-"עברית מדוברת להכרת האויב ותרבותו" (אותו סיים בהצטיינות) ואת האימונים המפרכים לקראת הפיכתו ללוחם בארגון. הוא נזכר, איך לפני 7 שנים, בהיותו בן 11 בלבד, ילד פלסטיני ג'ינג'י, קצת נמוך מהממוצע לגילו, שגדל כל חייו במחנה הפליטים ג'בלייה, הוא הלך לראשונה לקייטנת חמאס ומאז הוקסם מהרעיון להיות לוחם בגדודי עז א-דין אל קסאם. בתחילה כל רעיון הלחימה נגד הציונים הוצג לו בסדרה של משחקים מגניבים שמזכירים מאוד את המשחקים ששיחק לפני שהגיע לקייטנה, אבל עם טוויסט שחזר על עצמו- בכל משחק הוא היה צריך לדמיין מולו את חיילי הכיבוש ואיך הוא מנצח אותם. כך לדוגמא, במקום משחק רגיל של מחבואים, הוא וחבריו היו צריכים להתחבא מהאוייב הציוני, וכשהאוייב היה לידם ולא שם לב, היה עליהם לצאת מהמחבוא ולדקור עם סכין פלסטיק את הילד ששיחק את האוייב. משחק נוסף שהם שיחקו דמה למשחק תופסת שליחים, בה המטרה הייתה להעביר את אחד הילדים (שתפקד על תקן חייל ציוני חטוף) הכי מהר למקום מסתור. למרות המשחקים הרבים, המשחק האהוב ביותר על דאוד היה חמש אבנים, אבל לא הגרסה הישראלית למשחק, אלא הגרסה החמאסית. במסגרת המשחק הוא היה צריך לפגוע ממרחק בדמות מתכת גדולה המדמה חייל כיבוש אימתני, באמצעות קלע וחמש אבנים. דאוד זכר שבמשחק הזה הוא הגיע כבר בשנה הראשונה, לאליפות הקייטנה, וזכה במקום השלישי. שנה מאוחר יותר, הוא כבר הגיע למקום הראשון, בפער גדול ממתחריו. למעשה הוא הדהים גם את המדריכים כשהצליח לפגוע עם כל חמשת האבנים בסימן ה-X שעל המטרה. גם בשנים שלאחר מכן הוא קטף בקלות את המקום הראשון, הודות לאימונים הרבים והמפרכים שלו במהלך כל השנה. עכשיו התחילה לחלחל בו ההבנה שהוא כבר לא ילד וכל מה שהוא יעשה מעתה כבר לא יהיה משחק, אלא קרבות אמת אל מול האוייב הציוני.

למחרת בבוקר, הגיע דאוד למחנה חמאס המרכזי בעיר עזה. כשנכנס בשער הרגיש גאווה גדולה מאחר והחל מהבוקר הוא יהפוך מילד לגבר, אבל לא סתם גבר, אלא חייל באחת מיחידות העילית של עז א-דין אל קסאם. במחנה, זיהה דאוד רבים מלוחמי החמאס. את חלקם הגדול הוא הכיר עוד מהתקופה שהיה רק ילד בקייטנה, חלקם היו חבריו לקייטנה וחלקם היו כבר מדריכים. לכל אורך הבוקר, הרמקול שמעל משרד מפקד המחנה, קרא בשמות המגוייסים החדשים. אחד בכל פעם. וכשיצא החייל החדש, כולם ברכו אותו בהצלחה בתפקיד החדש, מבלי לשאול אותו לאן בדיוק הוא שובץ, מאחר והחמאס הקפיד מאוד על ביטחון שדה, כי הוא ידע שלאוייב הציוני יש אוזניים בכל מקום.

לקראת השעה 11:00 בבוקר לאחר שהמתין שלוש שעות בחום הקופח של סוף חודש יוני, קרא הרמקול בשמו של דאוד והוא מיד נעמד דום, והחל בהליכתו לעבר משרד המפקד. דאוד פתח את דלת המשרד כשכולו נרגש. כשנכנס דאוד למשרד, ישבו בו שלושה קצינים רמי דרג במדים. דאוד נעמד מיד דום, הצדיע, ואמר "דאוד אל-מסרי לשירותך המפקד!". כבר במבט הראשון זיהה דאוד את המפקדים שמולו, אלו היו- מחמוד כיוף, מפקד החטיבה הצפונית של חמאס ברצועה, עבד-אל-עזיז קוואסמה, מפקד בית הספר ללוחמה טקטית של החמאס ועלי מנסור, מנהל מערך קייטנות חמאס ברצועה. את עלי מנסור הוא זיהה מהטקסים הרבים בהם זכה במדליה על הצלחתו במשחק 5 אבנים. מחמוד כיוף הזמין את דאוד לשבת וסקר את מה שדאוד עשה עד כה ואת ההישגים הרבים אליהם הגיע עד כה. כשסיים, אמר כי מפקדיו בקייטנות ובמסלול הטירונות והאימונים, העידו עליו שהוא אחד מהמועמדים המוצלחים ביותר במחזור הזה, ולכן הם החליטו לשבץ אותו ביחידת עילית סודית של החמאס שעוסקת בהכנת מתקפות בזק באמצעות מנהרות התקפיות החוצות את הגדר לכיוון ישראל. דאוד הבין כי כבוד גדול נפל בחלקו והוא הודה למפקדיו. לפני שדאוד יצא מהמשרד הוא התבקש להגיע למחרת בבוקר בשעה 06:00 לבסיס חמאס בבית חנון, ללא מסמכים וללא מכשיר סלולארי, ולהיפגש שם עם מחמוד עלאן, המפקד הישיר שלו, שכבר יחכה לו שם. כשיצא דאוד מהמשרד, חבריו ידעו שהוא סומן כאחד החיילים המובחרים ביותר, ובירכו אותו בברכת הצלחה, ודאוד יצא מהבסיס לכיוון ביתו כשחיוך גדול מעטר את פניו.

למחרת בבוקר, כבר בשעה 05:30 הגיע דאוד לבסיס חמאס בבית חנון. מחמוד כבר חיכה לו ולאחר שהם שתו את הקפה של הבוקר, מחמוד לקח את דאוד לסיור במבנים הסמוכים לגבול עם ישראל. כשהגיעו לאחד המבנים שנהרסו כמעט לחלוטין במבצע "צוק איתן", לחץ מחמוד על לחצן מיוחד בקיר המבנה ודלת סתרים נפערה ברצפה. דאוד הבין שאלו אמצעים מיוחדים שהחמאס משקיע כדי לא להסגיר את מיקום פתחי המנהרות, ושהאוייב לא יודע שיש לנו אותם בכלל. דאוד הסתכל לתוך החור ברצפה וראה שמשתלשל ממנו סולם ברזל ארוך שלא ניתן לראות היכן הוא מסתיים. באותו הרגע, מחמוד אמר לדאוד-
"ראית איך הגענו לכאן ואיך פתחתי את הדלת למנהרה?"
"כן, בטח"
"יופי, כי זאת המנהרה שלך. זאת מנהרה שחוצה את הגבול לישראל וביום פקודה אתה תהיה אחראי עליה, ותוביל כוח לוחמים למעבר קווי האוייב להרוג או לחטוף יהודים, הכל לפי הפקודות של ההנהגה"
"ומה אני עושה עכשיו?"
"עכשיו אתה צריך להיכנס למנהרה, להדליק את האור במתג שבתחתית הסולם, וללמוד בעל פה את תוואי המנהרה עד לפתח היציאה. יש לך שבוע לעשות את זה"
"מתי אני מתחיל?"
"עכשיו מבחינתי"
"בסדר, הבנתי" אמר דאוד והחל לרדת במורד הסולם כשהוא רואה את מוחמד יוצא מהמבנה. דאוד ירד בסולם שלעיתים נדמה היה כי אין לו תחתית. הוא שיער שהסולם מגיע לעומק של כמה עשרות מטרים לפחות. כשהוא הגיע לתחתית הסולם, הכל היה חשוך, עלטה מוחלטת ומפחידה. דאוד החל לחפש את מתג האור כפי שהורה לו מחמוד, על ידי מישוש הקירות הסמוכים לסולם. באחד המישושים ידו פגעה בקופסה עם מתג מסתובב. דאוד סובב את המתג בכיוון השעון ואור עמום נדלק מעליו והמשיך לכל אורך המנהרה. דאוד החל ללכת לאורך תוואי המנהרה. הוא התרשם מאוד מאיכות הבנייה של המנהרה, ושם לב שלאורך כל התוואי בו הלך עד כה, לא היה צריך להתכופף, אפילו לא פעם אחת. הוא אף שמח לראות כי המנהרה מספיק רחבה כדי לעבור שם עם רובים וכלי נשק נוספים מבלי להיתקל יותר מדי בקירות המנהרה. מאחר ולא היה ברשותו שעון, לא ידע דאוד כמה זמן בדיוק הוא הולך, ולאחר הליכה ארוכה בתוואי המנהרה, דאוד שיער שהוא הלך כבר למעלה מחצי שעה, החלה לחלחל במוחו של דאוד ההבנה שהוא כנראה כבר בצד הישראלי של הגדר וחשב לעצמו "המנהרה הזאת לא רק חוצת גדר, זאת מנהרה עם עומק אסטרטגי! הציונים באמת לא יודעים אלו הפתעות אנו מכינים להם בעימות הבא". דאוד המשיך ללכת במשך כ-20 דקות נוספות, כשהגיע לדרך ללא מוצא, ומעליו סולם נוסף. הוא הבין שהוא הגיע לפתח היציאה של המנהרה, כשלפתע נשמע רעש מחריש אוזניים והדבר האחרון שדאוד ראה לפני שהאור העמום של המנהרה כבה, היה ההתמוטטות של החלק האחרון במנהרה, שלפני רגעים אחדים בלבד הוא חצה בהליכה. דאוד התעלף.

כשדאוד קם, הוא הרגיש שכל גופו מכוסה בשכבת חול עבה. במאמץ רב, הוא הצליח לפלס את דרכו החוצה מן החול וחיפש את הסולם של פתח היציאה. הוא הבין שזה הסיכוי היחיד שלו לצאת משם בחיים. לאחר מישוש נמרץ של כל קירות המנהרה שנותרו, הצליח לאחוז דאוד בסולם והחל לעלות למעלה. הוא אף פעם לא שיער לעצמו כי עלייה בסולם יכולה להיות כל כך מאמצת וקשה פיזית, בשלב כלשהוא הוא רצה לנוח, אבל הבין שהאוויר שיש לו בחלל שנותר מהמנהרה הולך ואוזל והמשיך לטפס בסולם הארוך כשכוחותיו הולכים ומדלדלים. בשלב כלשהו, לאחר עלייה מאומצת שנמשכה דקות ארוכות, ראה דאוד אלומת אור יוצאת מתקרת המנהרה והבין שהוא קרוב לפני הקרקע. כשהגיע לחלקו העליון של הסולם הוא בירך על כך שאין כיסוי ברזל לפתח המנהרה ושהכיסוי עשוי רק ממשטח של קרשים המחוברים זה לזה. דאוד הבין שאם הכיסוי היה עשוי מברזל, יתכן ולא היה מצליח לפתוח אותו, והמנהרה הייתה הופכת בקלות למלכודת מוות עבורו. את מכסה הקרשים, הוא הזיז בתנועה חזקה אחת ממקומו, ולאחר שהסיט אותו החוצה לחלוטין, נתן דאוד לאור המסנוור להיכנס למנהרה ושאף מלוא הריאות אוויר נקי. מאחר ודאוד לא ידע היכן הוא בדיוק נמצא, הוא החליט להוציא את ראשו החוצה מהמנהרה לאט לאט ולראות אם יש מתנחלים או חיילי אוייב בחוץ. הוא הוציא החוצה את חלקו העליון של ראשו, עד למצב בו העיניים שלו יכלו לסקור היטב את כל מה שנמצא מסביב לפתח המנהרה. הוא הבין שבאותה הזדמנות הוא לא יוכל להשתמש בקלע שבכיסו מאחר ואין הוא יכול להניפו כהלכה מהמקום בו הוא נמצא, ולכן שלף את סכין הקומנדו שהייתה צמודה לחגורתו, לכל מקרה שיהיה. לאחר שביצע סקירה חיצונית, הבין דאוד כי הוא נמצא במקום שומם מאדם ויצא מפתח המנהרה לחלוטין. הנוף שנתגלה אליו, היה מדברי משהו, והוא לא הבין מדוע הוא אינו רואה בכיוון ממנו הגיע את עזה או אחד היישובים היהודיים שמעבר לגדר ואמר לעצמו "באמת הלכתי הרבה בתוך המנהרה. כנראה שהלכתי יותר ממה שחשבתי והתרחקתי מאוד מעזה".

בשל הסביבה המדברית, החליט דאוד ללכת לכיוון צפון ולא לחזור לכיוון רצועת עזה, מאחר והוא לא רצה שהאוייב הציוני יתפוס אותו כשהוא מנסה לחצות את הגדר. כך הלך דאוד במשך מספר שעות בכיוון צפון, כשהוא עייף, צמא ורעב ומבלי לראות נפש חיה או יישוב. לפתע ראה דאוד מולו שלושה עצי תאנה שופעים פירות סגולים, לצד מעיין קטן שנבע והשקה את העצים. דאוד רץ מייד למים והחל לשתות אותם בשקיקה עד שרווה. לאחר שסיים שטף את פניו ואת ידיו החל לקטוף מלוא החופן תאנים. כשסיים לקטוף, שטף את התאנים ואכל אותן ברעבתנות. רק באותו הרגע הוא נזכר שלא אכל כלום מאז אתמול בלילה. לאחר שסיים לאכול, החליט דאוד לנוח ולישון בצל העצים ולהמשיך בהליכתו רק למחרת. דאוד שהיה עייף מאוד מהיום המפרך שעבר עליו, נרדם מייד והתעורר רק למחרת, כשהשמש הפציעה. דאוד אכל ארוחת בוקר, שתה לרוויה, וחידש את הליכתו צפונה.

לאחר מספר שעות נוספות של הליכה, הנוף החל להיות פחות מדברי וכלל יותר חורש טבעי ירוק. דאוד החל לחשוד שמשהו לא בסדר מאחר והוא הלך במצטבר כמעט יום שלם בכיוון צפון וטרם ראה נפש חיה, יהודי או פלסטיני, וגם לא היה כל סימן ליישובים ייהודיים, לחלקות חקלאיות מעובדות או לכבישי אספלט. למרות החשדות שלו, המשיך דאוד ללכת ללא הפסקה במסלול שקבע לעצמו.

לאחר שעה נוספת של הליכה, ראה דאוד מרחוק אדם עם לבוש של לוחם עתיק וחרב בנדנו, רכוב על סוס לבן כשמאחוריו אדם בלבוש פשוט, קשור בידיו. דאוד אסף מיד מהקרקע 5 אבנים, 4 מתוכן הוא דחף לכיסו, ואת החמישית הוא דחף לכף הקלע שלו, כשהוא מתקרב לאנשים שראה, כשהוא דרוך. כשדאוד התקרב למרחק ביטחון, הוא הבין שהאיש על הסוס הוא סוג של לוחם והאדם הקשור הוא השבוי שלו. כשהלוחם ראה אותו, הוא פנה לדאוד בלשון מוזרה שדאוד לא הצליח לזהות, אך ברור היה לו שאותו לוחם מאיים עליו להרגו, וכשהלוחם שלף את חרבו והחל לנוע לעברו במהירות עם סוסו, הניף דאוד את הקלע שלו וסובב אותו במהירות, ובדיוק כמו במשחקי האימון בקייטנה, שחרר את האבן שבקלע, ופגע כבר במכה הראשונה, בראשו של הלוחם על הסוס. הלוחם נפל מהסוס וגופו נחבט בחוזקה בקרקע. השבוי של הלוחם, אדם כבן 50, ניצל את ההזדמנות, התנפל על הלוחם, לקח את חרבו ושיסף את גרונו בעזרתה. מיד לאחר מכן הוא השתחרר מהחבלים שקשרו את ידיו ופנה לדאוד בעברית עם מבטא מוזר, ואמר-
"תודה על העזרה שלך, מהיכן למדת להשתמש ככה בקלע?"
דאוד הבין שהאדם שמולו יהודי וכי הוא חייב לשקר כדי שלא ידע שהוא פלסטיני ולכן אמר בעברית שלמד בקורס-
"כל החיים שלי אני רועה צאן ולמדתי להשתמש בקלע כדי להבריח זאבים"
"נראה לי שאתה רועה צאן מוצלח במיוחד…אני ישי. איך קוראים לך?"
"אני דוד" אמר דאוד כשהוא יודע שזה השם העברי לדאוד.
"נעים להכיר, דוד"
"תגיד, מי היה הלוחם הזה שהרגת עכשיו?"
"מה זה משנה. אתה הצלת את החיים שלי. הוא היה הורג אותי או מוכר אותי לעבדות. עכשיו בוא, עלה איתי על הסוס ונרכב אלי הבייתה"
דאוד לא הבין מי היה הלוחם בעל הלבוש המוזר, אך היה ברור לו שהלוחם ההוא לא היה פלסטיני, מאחר והוא לא נראה ערבי ולא דיבר בערבית, ומאחר ודאוד לא יידע היכן הוא נמצא, הוא הבין שהוא חייב להמשיך להתחזות ליהודי כדי לשרוד. דאוד עלה על הסוס וישב מאחורי ישי שהחל לדרבן את הסוס לרוץ במהירות לכיוון צפון מזרח. לאחר כשלוש שעות, ראה דאוד מרחוק שהם מגיעים לקבוצת אוהלים גדולה ובסמוך לה מספר גמלים, חמורים וסוסים. כשדאוד וישי הגיעו למאהל, הייתה שם שמחה גדולה. התברר כי ישי הוא מנהיג המאהל וכי אנשיו ומשפחתו חששו מאוד לחייו. כשירד ישי מהסוס, הוא הציג בפני כולם את דאוד-
"זהו דוד, הוא הציל אותי ממות בטוח לאחר שחייל האוייב הצליח לשבות אותי. אני מבקש שתתייחסו אל דוד בכבוד כאילו היה בני"
למשמע דבריו של ישי, דאוד התקבל בברכה על ידי אנשי המאהל והם דאגו לו למקלחת ולבגדים חדשים. לאחר שסיים להתקלח ולהתלבש קראו לו הילדות הקטנות במאהל לבוא לארוחת ערב. דאוד הגיע לאוהל המרכזי, ישי חיכה לו באוהל, וכשראה אותו אמר-
"לא ידעתי שאתה אדמוני, כנראה השיער שלך היה מלא בעפר"
"מה זה אדמוני?" שאל דאוד בסקרנות.
"התכוונתי שהשיער שלך בצבע אדום"
"אצלנו בבית קוראים לזה ג'ינג'י" אמר דאוד, ושניהם צחקו.
לאחר שאכלו ארוחת מלכים ושתו, כיוון ישי את דאוד לאוהל בו הוא יוכל לישון.

בלילה, חשב דאוד על כל מה שקרה עד כה והכל היה מאוד מוזר לו. "ממתי יהודים חיים כמו בדווים? וממתי הם כאלו אנשים טובים שיודעים לארח זר מוחלט כאילו היה אחד מהם? אלו לא היהודים עליהם שמעתי" חשב לעצמו, והחליט לבדוק יותר לעומק מה העניין, לפני שהוא מקבל החלטה מה לעשות בעניין.
למחרת בבוקר, ישי העיר את דאוד, ושאל אותו-
"דוד, הבנתי שאתה רועה צאן, מתאים לך לצאת עם הרועים שלנו למרעה, ולהגן על הכבשים והעזים מחיות טורפות?"
"בשמחה" אמר דאוד וחייך.

וכך בחודשים שחלפו יצא דאוד בכל בוקר עם רועי הצאן מהמאהל כשהקלע שלו בכיסו, והגן על העדר. מדי פעם יצא לו להרוג תן או זאב שניסו לתקוף את אחד מבני הצאן והוא הרגיש שהוא תורם את חלקו לאנשים שלאט לאט הפכו למשפחתו החדשה. ככל שעבר הזמן התייחס ישי אל דאוד כמו לבנו וכך גם אנשי המאהל. דאוד אהב מאוד את תחושת המשפחתיות שיש במאהל ואת ישי שהיווה עבורו דמות אב ומנטור.

יום אחד, הגיע למאהל חייל יהודי לבוש שיריון, וביקש לגייס את הגברים לצבא מאחר שפניהם למלחמה גדולה מול צבא האוייב. ישי וייתר הגברים, לקחו מייד את נשקם, את השיריונות שלהם ואת הסוסים הטובים ביותר שהיו במאהל והיו מוכנים לצאת לקרב. כשדאוד ראה שכולם מוכנים לצאת לקרב, ביקש גם הוא להצטרף. מאחר וישי התייחס אל דאוד כמו לבנו, הוא אישר לו להצטרף, והקצה לו את הסוס הלבן שהוא החרים מהלוחם שהרג ביום בו נפגשו. קבוצת הלוחמים החלה לדהור ולאחר כשעתיים של רכיבה הגיעו לעמק גדול, כאשר בקצה האחד שלו המון רב של לוחמים יהודיים לבושי שריון וחרבות גדולות, ומצידו השני של העמק צבא עצום של לוחמים, לבושים בלבוש של הלוחם אותו ישי הרג ביום בו נפגשו.

לאחר התכנסות שני הצבאות בשתי קצוות העמק, נשמעה תרועה גדולה במחנה האוייב ומתוך המחנה שלהם יצא לוחם עצום בגודלו. דאוד העריך שהוא בגובה של 2 מטרים לפחות. את פניו של הלוחם עיטר זקן שחור, לא ארוך במיוחד, וכל גופו היה נפוח משרירים ומעוטר בצלקות קרב ישנות, והוא אחז בידו בחרב גדולה ומבריקה. לדאוד ברור היה שאותו לוחם אימתני, קורא ללוחם יהודי מקביל שיילחם מולו לצורך הכרעת הקרב.

באותו הרגע, מנהיג המחנה היהודי ביקש ממפקדיו למצוא לוחם הראוי להילחם נגד הביריון שמולם, אך למראה הביריון האימתני והסיפורים המזוויעים אודותיו, בכל המחנה לא נמצא אפילו חייל אחד לרפואה שהסכים להילחם נגדו. ואז, משולי המחנה היהודי, הגיע דאוד ואמר למנהיג בביטחון-
"אני אלחם מולו ואני גם אנצח אותו"
מאחר ולמנהיג לא יהיה לוחם אחר לשלוח, הוא הסכים, בלית ברירה, לשלוח את דאוד. בדרך להתמודדות עם הגברתן האימתני, הותיר דאוד מאחוריו את השיריון, המגן והחרב אותם קיבל לא מכבר.

דאוד הוציא את הקלע שבכיסו, אסף חמישה חלוקי נחל שטוחים מהקרקע, ומיקם את אחד מהם בכף הקלע ואת האחרים בכיסו, בדיוק כמו במשחק ששיחק בקייטנה. הביריון ראה את דאוד מתקרב אליו והחל לצחוק כשראה נער צעיר, ללא שיריון או חרב מתקדם לעברו. כשהגיע דאוד למרחק ביטחון הוא הניף את הקלע והחל לסובב אותו במהירות וכשחש ששעת הכושר הגיעה, שחרר את חלוק הנחל מהקלע שבידו, ופגע בחוזקה בין עיניו של הביריון האומלל, שלא הבין מהיכן בדיוק הגיעה המכה. הביריון נפל מהמכה החזקה בראשו, אך התעשת וקם במהרה כשהוא עצבני, הרים את חרבו הגדולה והחל להתקדם במהירות לעבר דאוד. באותו הרגע, הוציא דאוד מכיסו חלוק נחל נוסף, מיקם אותו בכף הקלע והחל לסובב אותו במהירות. כשהביריון היה במרחק צעדים ספורים בלבד מדאוד, שחרר דאוד את האבן מהקלע שבידו, והאבן פגעה, כמו באימוניו, בדיוק באותה הנקודה בה פגעה קודם לכן, בין עיניו של הגברתן. הביריון התמוטט ואיבד את ההכרה. דאוד ניצל את ההזדמנות וזכר מה עשה ישי עם הלוחם שהפיל כשהם רק נפגשו, לקח את חרבו של הענק הבהמתי, שהייתה מוטלת לצידו, ושיסף את גרונו. הביריון מת. באותו הרגע נזכר דאוד בסרטונים של "דעאש" שהוא ראה באינטרנט ובאפקט הפסיכולוגי שהם עשו בעולם, הניף את חרבו של יריבו ובמספר איבחות חזקות, כרת את ראשו של הגברתן האומלל, הרים אותו, והציג אותו לעיני כל.

למראה ניצחון הגדול של דאוד, מחנה האוייב החל להתפזר לכל עבר בבהלה והמחנה היהודי פתח בתשואות ותקע בשופרות, כאות לניצחון הגדול על האוייב. באותו הרגע, שאל מנהיג המחנה היהודי-
"מי הנער הזה?" אך אף אחד בסביבת המנהיג לא ידע לומר. ואז משולי המחנה, הגיע לוחם צעיר ממחנהו של ישי ואמר בקול רם-
"אני יודע מי זה- זה דוד בן ישי…"
באותו הרגע המון יהודי הגיע לדאוד, גיבור המחנה היהודי, ונשא אותו על הכתפיים, לקול תשואות הקהל- "דוד מלך ישראל! דוד מלך ישראל".

דאוד שעדין היה המום מכל מה שקרה בדקות האחרונות, לא ממש קלט באותו הרגע את גודל האירוע, ולא הבין שהוא, דאוד אל-מסרי ממחנה הפליטים ג'בלייה, החל להניע, בכוחות עצמו, את גלגלי ההיסטוריה היהודית…