אלוהים, תמימות, אושר ילדותי

הוא אמר לי שאני אצטרך ללכת לבדי מעכשיו.
"לאן אתה הולך? תלווה אותי, למה אתה לא רוצה להמשיך ללכת יחד איתי? מאיפה כל האנוכיות הזאת פתאום? מה בוער לך לעשות שהוא יותר חשוב מאשר להיות איתי?"
"אני לא הולך לשום מקום, אני תמיד אשאר יחד איתך. האנוכיות היחידה היא מצידך, את צריכה להתבגר, את לא יכולה להיות תמיד איתי, את צריכה ללכת לבדך, בכוחות עצמך".
"אני לא רוצה ללכת בעצמי, אני רוצה להמשיך ללכת איתך", הדמעות ירדו מעצמן, לא יכולתי להשתלט עליהן.
"אני חייב לעזוב", אמר וניתק את רוב האחיזתו בידי.
"אבל אתה היחיד ששומר עליי, היחיד שלא מרשה לחיות רעות להתנפל עליי".
"את טועה, אני בסהכ לא נותן להן להתקרב מספיק קרוב אלייך, ועובדה שבניסיון האחרון חיה אחת נשכה אותך".
"אתה יודע מה? לך, גם ככה אתה אף פעם לא היית מספיק טוב, לפחות לא טוב מספיק כפי שטענת להיות", הוא השפיל את מבטו וניתק את אחיזתו בידי.
צפיתי בו משאיר אותי לבדי, ותופס את מקומו בצללים של חיי.
אף פעם לא הבנתי מי הוא היה, אבל לפי מה שאחרים סיפרו, הוא היה אלוהים, תמימות, אושר ילדותי…