אלברט
כשהתעוררתי הבוקר, הבטתי בשעון הקיר הגדול, השעה הייתה כבר כמעט 07:00, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולגנוב עוד כמה דקות של שינה, זה לא שאני ממהר לעבודה או משהו. יעל, השותפה שלי, התעוררה כבר מזמן, ובדיוק הכינה לעצמה את הקפה של הבוקר, לפני שהיא יוצאת לעבודה. כשהיא ראתה שהתעוררתי, היא אמרה לי- "בוקר טוב!" וחייכה לעברי. בחרתי שלא להגיב, הבוקר לא היה לי כל כך מצב רוח לאנשים. זה לא מנע מיעל למזוג לי חלב, אותו שתיתי ברעבתנות. יפה לראות שגם כשאני לא ממש חברותי אליה, היא ממשיכה לדאוג לי. אני לא כזה. לי אין סנטימנטים לאף אחד, ואני נחמד רק כשמתאים לי להיות נחמד. יעל יצאה לעבודה, ולאחר שעתיים של בטלה על הספה, החלטתי לצאת ולהסתובב קצת בשכונה.
כשהגעתי לקומת הכניסה לבניין, כלב הפינצ'ר של גב' רודובסקי מהפנטהאוז, נבח עלי ללא הפסקה. אני לא אוהב כלבים. מעולם לא אהבתי אותם. קשה לי בכלל להבין את האנשים שביודעין מכניסים לבית שלהם את החיה הארורה הזאת. איך הם יכולים לעמוד בריח הנורא שלהם, ובכל הנביחות הללו. אפילו לעשות צרכים לבד הם לא יודעים, וזקוקים לליווי. רק לאחר שתקעתי בפינצ'ר את המבט המאיים שלי וכמעט והראיתי לו מי הבוס, הרחיקה ממני גב' רודובסקי, את החיה הצווחנית שלה.
המשכתי בטיול היומי שלי בשכונה, וכשעברתי ליד נועה, שהלכה עם אימא שלה לאיזשהו מקום, היא עצרה את אימא שלה ואמרה- "אימא, הנה ג'ינג'י. תראי אותו, נכון שהוא חמוד…", בתגובה הסתכלתי על נועה, חייכתי והמשכתי לדרכי. עד עכשיו אני לא מבין למה כל האנשים קוראים לי ג'ינג'י. השם שלי הוא אלברט, ולא "ג'ינג'י", צבע השיער שלי הוא לא השם שלי. מעניין מה היה קורה אם לבחור האתיופי שגר בבניין לידנו היו קוראים "שחורי", או לביז'ו הגרוזיני מהמכולת, היו קוראים "ורודי", בגלל צבע העור שלהם. למה לבעלי שיער ג'ינג'י מותר ואפילו זה נחשב לחמוד, לכנות ג'ינג'ים, וכשמשתמשים בכינויים דומים לבעלי צבע עור אחר, זה נחשב לחשוך ולגזעני.
כשהגעתי לבית של ירקוני הקצב, קפצתי בקלילות על גדר הבית שלו, התיישבתי עליה, והתחלתי להביט בעוברים ובשבים. תמיד אהבתי לשבת על הגדר הזאת, למרות שברור לי שירקוני לא ממש אוהב שיושבים לו על הגדר. פעם אחת הוא ראה אותי יושב על הגדר, וצעק לי ללכת, ואפילו זרק עלי אבנים, כשראה שאני לא מתייחס אליו. מאז אנחנו די מסוכסכים ובכל פעם שאני רואה אותו, אני נותן לו מבט של "לא כדאי לך להתעסק איתי", והוא שומר ממני מרחק. לאחר כשעה על הגדר, התחיל לשעמם לי, אז החלטתי לחזור הביתה לתנומת צהריים.
כשהגעתי לכניסה לבניין, ראיתי פתאום ג'וק עובר במהירות על שביל הכניסה. מיד התנפלתי עליו ודרכתי עליו עם הרגל מספר פעמים עד שחלקי גופו התפזרו לכל עבר. הייתי גאה בעצמי על התפיסה. אני לא מבין את האנשים שמפחדים מג'וקים. יעל השותפה שלי, לדוגמא, מבועתת מהם. בכל פעם שג'וק נכנס הביתה, היא עולה על כיסא, וקוראת לי לטפל בו. לא מובן לי כל הקטע הזה עם הכיסא, הרי ג'וק הוא חרק מעופף ושום כיסא לא ממש יפריע לו להגיע אליה, זאת אומרת, אם הוא ייבחר בכך. לא שראיתי אי פעם ג'וק שבחר לעשות זאת. אני כמובן מחסל את כל הג'וקים שהיא מוצאת בשמחה. זאת הדרך שלי לומר לה תודה על כל מה שהיא עושה בשבילי, הרי אני חי אצלה כבר למעלה משנתיים, כאשר היא משלמת לבדה את שכר הדירה, את כל החשבונות וכמובן על כל האוכל שלי. ואני די בררני באוכל. אני מעדיף דגים ומוצרי חלב, עדיף טריים, ולא מתקרב לפירות וירקות. אני מעריך שאני מעמסה כלכלית לא קטנה עליה, וכל זה בלי להזכיר את כל הטיפולים הרפואיים היקרים שהיא שילמה עלי עד עכשיו. בנוסף לכל, היא גם לא מתרגשת יותר מדי ממצבי הרוח שלי. כשאני חושב על זה, יעלי היא שותפה ממש טובה לדירה. לא יכולתי לבקש שותפה טובה יותר.
לאחר מספר שעות של שינה והתבטלות לסירוגין על הספה, חזרה יעל הביתה, וראתה שאני שוב מתבטל על הספה. באותו הרגע היא התיישבה לידי, נאנחה קלות, הסתכלה עלי, חייכה ואמרה לי-
"איזה מתוקי אתה, אלברט! חתול ג'ינג'י יפה שלי!" וליטפה אותי בצוואר, מתחת לסנטר, בדיוק כמו שאני אוהב. אמרתי לכם שהיא השותפה הכי טובה בעולם…
תגובות (1)
ראשית, עמי (או אמי), ברוך הבא. אתה מוזמן להגיב על סיפורים של אחרים, ובכך לרכוש לך קוראים נוספים לסיפוריך.
שנית: לצערי מצד אחד, ולאשמתי מצד שני, לרבים מן הקוראים אין מספיק מוטיבציה להגיב. אם תהיינה עוד תגובות מלבד זו – זו סיבה לשמחה.
שלישית, הכותרת גרמה לי לצפות לסוג אחר של סיפור, אם כי בדיעבד, היא נכונה.
רביעית, עבור סיפור ראשון, נהדר. אין שגיאות כתיב, עברית נכונה, פיסוק סביר, עימוד נכון, משלב אחיד (אישית, אני מעדיף משלב גבוה). כל הכבוד, המשך כך.
חמישית, הטוויסט מפתיע למרות ההטרמה. גאונות נוסח ג.ק. רולינג.
תנו לחיות!! חיות.