אכזבה.

שכבתי במיטה בבית החולים וחשבתי. חשבתי על המחלה שבאופן פתאומי תפסה אותי, חשבתי על זה שאמרו לי שהסיכויים קטנים מאוד שאמשיך לחיות. את גופי הצנום והקר כיסתה שמיכה דקה. כל הגוף שלי כאב, אבל לא ממש שמתי לב לזה.
חשבתי עליו. על זה שאהבתי. על כל מה שהיה בינינו, על כל שעשינו יחד, ועל הטעות הקטנה אך מרה שהפרידה בינינו – ואז המחלה הגיעה.
לפתע מישהו דפק בדלת. הדפיקות היו חלושות ומהוססות, אך למרות זאת הן שלפו אותי ממחשבותי.
"כן," קראתי בקול חלוש. הרמתי את מבטי אל הדלת בדיוק כשהיא נפתחה, והופתעתי לראות אותו. עיניו התכולות היו מלאות חמלה, כאילו שהן מצטערות. כאילו שהן רוצות לכפר על אשר נעשה, על אשר קרה.
הסתכלתי עליו בהפתעה. לבי דפק בחוזקה וחום רב הציף את גופי הכואב.
"אה, היי," לחשתי בקול מהוסס. הוא חייך חיוך של הקלה קלה ונכנס בזהירות אל תוך החדר.
"מזמן לא ראיתי אותך," לחשתי בהיסוס. מבטי נדד לכל מקום אפשרי, רק לא להביט בעיניו התכולות.
הוא השפיל את מבטו בעצב אל הרצפה, כאילו חשב אם זה היה רעיון טוב בכלל לבוא לכאן.
"רציתי… רציתי לראות אותך אחרי…" הוא גירד בעורפו בביישנות קלה, כנראה חשב איך להגיד מה שבא להגיד. התגעגעתי לביישנות שלו. לחיי האדימו מעט בזמן שניסה להסביר את עצמו.
"את יודעת מה…. ואז ששמעתי כש… כשחלית… כעסתי על עצמי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי שהכול באשמתי, ואני רוצה שתדעי…. שאני מצטער על מה שהיה קודם. אני רוצה שנחזור להיות מה שהיינו פעם." הוא הביט בי בתחינה. נעצתי בו מבט. "עד כמה שזה אפשרי," הוא הוסיף וחיוך קלוש עלה על פניי.
דמעות החלו עולות בעיניי וידי רעדו. ניסיתי להסדיר את נשימתי הבהולה.
"אני… חושבת שאפשר. כן, בוא נפתח דף חדש. אבל…" אמרתי. היססתי, האם להגיד לו שכנראה לא נותר לי עוד זמן רב? או שלא להעציב אותו עוד יותר? הרי הוא חושב – וכנראה בטוח – שאני אצא מזה.
"אבל מה?" הוא שאל אותי. הוא ירד על ברכיו והחזיק בידיי. עיניו התחננו שאספר לו וארגיע אותו מחששותיו.
"אני… לא משנה." לחשתי ועזבתי את ידיו. הדמעות עמדו בגרוני והתאמצתי שלא יברחו החוצה.
"את…" הוא לחש. הוא הבין. "אין לך הרבה זמן, נכון?" הוא הוסיף בחשש. לא יכולתי לעצור את הדמעות. פרצתי בבכי.
הוא רק הביט בי בצער. "אל תבכי," הוא לחש.
"אני… אני ידעתי שאלו השעות האחרונות שלי… הרופאים אמרו לי… ואני…" המילים לא יצאו מפי. תחבתי את פני בכפות ידי הזעירות.
"די, די," הוא לחש והסיר בעדינות את ידיו מפניי. הוא התיישב לצדי בשקט ושתקנו מספר רגעים, עד שלפתע הרגשתי כאב חד כמו במוחי.
"תו-תומר," אמרתי את שמו. הוא הביט בי בבהלה ואחז בכתפי כדי לייצב אותי. סחרחורת תקפה אותי וצנחתי על המצעים הרכים.
"אני הולך לקרוא למישהו," הוא אמר בבהילות ויצא מהחדר במהירות, הולך לחפש רופא. הרגשתי שעיניי נעצמות, ולפתע כמו ריחפתי למעלה, מחוץ לגופי. ראיתי אותי מתחתיי. הייתי כה כחושה, נראיתי נורא. לפתע תומר נכנס לחדר כשרופא עומד לידו. כשראה את עיניי העצומות ושאני לא זזה, הוא קפא. דמעה נראתה נוצצת בעינו, והיא זלגה במורד פניו עד שניתקה ממנו ונפלה ארצה.
"א-א-" הוא לא הצליח להגיד דבר. הוא צנח על ברכיו וקבר את פניו בכפות ידיו.
לפתע הרגשתי שאני מתרחקת משם, הרחק-הרחק למרומים. כשאכזבתי אותו אז, אמרתי לעצמי שאני יותר לא אאכזב אותו, לא משנה מה.
אבל הנה שוב אכזבתי אותו. ולא רק אותו.
אלא גם אותי.