אכזבה.
אני עצבנית.
אני כועסת.
אני מאוכזבת.
אני פגועה.
אנשים לא מבינים שיש לי רגשות, לא מבינים שגם אני יכולה להיפגע, לא מבינים שיש השלכות למעשיהם.
עזבו אנשים. חברים שלי. המשפחה שלי. האנשים שמכירים אותי הכי טוב בעולם, ויודעים מה הנקודה הרגישה שלי. הם פוגעים בי שוב ושוב. מאכזבים אותי כל פעם מחדש. ואני נותנת להם לעשות את זה. אני נותנת להם את שברירותי, את חולשתי, והם מנצלים זאת. קחו דוגמה. חברה שלי, החברה הכי טובה, שיודעת כמה קשה לי לצפות ואז להתאכזב, מכאיבה לי עוד יותר כשהיא זאת שמשלה אותי. אנחנו מתכננות תוכניות, מתרגשות לקראת האירועים הקרבים, ובשנייה האחרונה, היא כמו תוקעת ציפורן בגלד ישן. וזה לא מפסיק שם. היא חופרת וחופרת בגלד, עד שהוא נהפך לפצע טרי, פצע האכזבה שלי. אפשר להאשים גם אותי. אפשר להאשים אותי על תמימותי, על טיפשותי, ועל הציפיות הגבוהות שלי. וזה מאכזב. דאבל מאכזב. כי עד לאותו רגע היא הייתה שותפה לכאב הישן שלי, והנה עכשיו, היא הגורם לכאב החדש שלי.
וזה לא רק זה. זאת לא רק האכזבה שמציפה אותי כל פעם מחדש. לא רק. זאת גם הפגיעות שלי, האנושיות שלי, החולשה שלי. כולנו כאלה, אבל לכולנו יש דרכי התמודדות שונים. יש אנשים, שמעבירים את הפגיעות הלאה. את המילים הקשות, הבוטות, את האלימות השוררת בעולם. אף פעם לא נמניתי בקבוצת האנשים הזאת, כי לכל חץ של כאב אני מוסיפה משמעות שלא הייתה קיימת בכלל.
יש אנשים שמררים בבכי בלילה, מוציאים את השחור והאפלה בדמעות טהורות. הדמעות שלי אף פעם לא היו טהורות.
יש אנשים שנלחמים בחזרה, שמוציאים את הכאב והפגיעות במלחמה. יכול להיות שאני חלק מהם, כי אם לא, למה אני זאת שאלימה? למה אני זאת שפוגעת? אני פוגעת במי שפוגע בי, בצורה הכי כואבת שיש. הבעיה היחידה היא, שאני עצמי, היא מי שפוגעת בי. יש גם אחרים שפוגעים בי, כמובן. אבל הכאב הכי גדול, בא ממני. בא מהאכזבה שלי כלפי עצמי. מהכעס על טיפשותי כלפי עצמי. מהכל. לכן כל הסיפור על האכזבה שחברה גרמה לי לחוש, לא מזיז לי בכלל. זה רק סיפור כיסוי לכאב האמיתי שלי, שאני זאת שגורמת אותו.
תגובות (10)
מבלי לפגוע בתחושות שאת חשה, וכבר ננזפתי בעבר על כך שאני מנסה לתת לאנשים פתרונות, אבל למיטב זכרוני מעולם עוד לא הגבתי לך, מה לדעתך היה קורה לחברות בינך ובין אותה חברה טובה אם היית משתפת אותה בתחושות ששיתפת כאן?
היי, אתה לא פוגע :)
אני לא אוהבת לחשוף רגשות בפני זרים, ועוד יותר לא בפני אנשים שאני אוהבת. זה הפגם שלי, לשמור בפנים. באותה מידה יכולת לשאול אותי אם ארצה לפרסם פרטים אישיים עליי באתר הזה. מעדיפה להישאר אנונימית, ולהשאיר את הרגשות שלי אנונימיים.
דבר שני, אני לא יודעת מה היה קורה, כי אתה מבין, הסיפור הוא על כך שכואב לי להיחשף ולהיות פגיעה מול אנשים, ופה אתה בעצם שואל אותי מה היה קורה אם הייתי מספרת לה את זה, וחושפת את עצמי לפגיעה בריבוע.
דבר שלישי, העלת פה נקודה חשובה. אני באמת צריכה לדבר איתה. לא על כל הסיפור, אלא רק על החלק שבו היא פגעה בי. יכול להיות שזה יוביל לריב, ויכול להיות שזה יחזק את החברות שלנו.
תודה על הפתרון, הפעם לא ננזפת :)
אני מבין את חוסר הרצון לשתף אחרים ברגשות. אפילו מזדהה. אני מבין את הרצון להשאר אנונימית. ושוב מזדהה. אני גם לא ממהר להגיד שאת צריכה לדבר איתה, ויכול להיות שאם כן הייתי ממליץ, הייתי ממליץ דווקא לספר על התחושות שאת מרגישה, בלי לומר שפגעה בך (הכוונה במקום להאשים אותה ולהעביר ביקורת – לומר באילו תחושות את מסתובבת אחרי המקרה), אבל שוב לא המלצתי. אני חושב שזה יותר מעניין בשבילך, כתרגיל מחשבתי, לנסות לדמיין איך היא תגיב כשתספרי לה. האם היא תעלב? האם היא תכעס עלייך, תאשים אותך, תזלזל בתחושות האלה, תשנא אותך. האם להיפך? האם היא תתנצל, תרגיש אשמה וכו'.
אחלה תרגיל מחשבתי :)
למה בעצם לחשוש מלפתוח את מה שמציק?
לטמון הכל בפנים עשוי להוביל לסבל רב יותר, מתמשך, להתנהגות פאסיב-אגרסיב ילדותית, ולפיצוצים שיהוו נקודת אל-חזור. מנסיון, אני יכולה להגיד לך שאגירה מתמדת של כעסים על אנשים אהובים, יכולה להפוך אותם בעינינו לבסוף, לשנואים, ואז, לא יהיה מנוס ממריבה קשה (שייתכן שממנה את נמנעת). לכן, אל תחששי מלפתוח דברים, במיוחד עם אנשים אהובים שאת לא רוצה לאבד. אם יש ביניכן משהו ששווה לשמר, סופם של הדברים להסתדר :)
מי כמוני יודעת…
אני לא נמנעת ממריבות – הכי לא – הסיבה שלי לאגירת הדברים בבטן, היא שקשה לי לשתף, קשה לי להיפתח ולחשוף דברים אישיים, אם הייתי הפסיכולוגית שלי, הייתי אומרת שזה נובע מהקושי שלי לסמוך על אנשים… אבל תודה :)
אני מצטרפת לשתיי התגובות שפה מעליי,אני חושבת שאת צריכה לפתוח איתה את הנושא הזה.
אני מודעת לזה שזה לא קל ,זה ממש תהליך,כי גם לי יש חברה כזאת חח..
דברים היו מפרעים/פוגעים בה והיא פשוט הייתה אוגרת,נטו מהסיבה שהיא:לא יודעת איך לפתוח את זה כשזה מגיע לרגשות ולאכזבות. (בכללי היא שיא הדברנית).
אצלה זה ממש עובד,שמנסים ל״דובב״ אותה, לא בקטע לוחץ,ומכביד.
אלא יותר בקטע חברי,שמנסה להגיע איתך ביחד למקור הבאה.
כל השאלות מסביב האלו ,מובילות לכך שהיא תגיע בסוף למה פגע בך בלי שאולי תגידי במפורש.
מקווה שהבנת..
בכל מקרה, את מדהימה,והחיים הם דינמים,לא בקטע מעציב אבל -חברים הולכים ,חברים באים,ומעטים החברים שנשארים לכל החיים.והופכים למשפחה.
אל תקחי ללב,תשמרי את המקום בלב הזה לאהבה ולהכיר אנשים חדשים !:)♥️
מבינה לגמרי :)
אני וחברה שלי חברות כבר עשר שנים, שבמהלכן עברנו מלא מכשולים, והם רק חיזקו אותנו. היא כבר המשפחה שלי, ועם כמה שלפעמים אני יכולה להתפוצץ ולכעוס, אני תמיד יודעת שהיא תהיה שם בשבילי, ואני גם קצת אימפוליסיבית… (מודה באשמה).
אז דיברנו אתמול והכל היה בסדר :) כנראה שצדקתי והמקום הזה באמת נהיה כמו בית רביעי בשבילי (הבית השני הוא של סבתא, והשלישי של אותה החברה).
אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת כי גם אני הייתי ככה והרגשתי ככה הרבה מאוד זמן
היה לי קשה לדבר עם אנשים על הבעיות שלי היה לי קשה לחשוף את התחולשות שלי גם אם הם האנשים הכי קרובים אלי בעולם ולחשוב שיש עוד מישהו בעולם שמודע לחולשות שלי חוץ ממני ויכול לעשות עם זה כל מה שהוא רק רוצה
אחרי הרבה מאוד שנים למדתי שזה בסדר לדבר על הקשיים שלי והבעיות שלי
אני גם לעולם לא אשכח שחברה מאוד מאוד טובה שלי אמרה לי פעם אחת אחרי שסיפרתי בפעם הראשנה על התקופה הכי חרא בחיים שלי, שהיא כל כך הרבה יותר מעריכה אותי אחרי הסיפור הזה
אז את העברת את הרגשות שלי (שמן הסתם הם גם שלך) מאותם שנים ארוכות בצורה מדויקת
ואני רוצה להגיד להגיד לך אחרי כל החפירה הזאת שאת בחורה מהממת ושבסופו של דבר את תפגשי את האנשים הנכונים שיגרמו לך להבין שלדבר על הבעיות שלך זה בסדר וזה לא חולשה ואת לא תאמיני איזה תחושת סיפוק ואושר זה נותן
בהצלחה :)
תודה רבה!
אני ממש שמחה לשמוע שהצלחתי לגעת גם בתחושות של אחרים, ליצירת הזדהות. גם לי היו תקופות מאוד לא כיפיות בחיים, ואיכשהו, התגברתי עליהן. אני בונה את זה, את היכולת לשתף בבעיות. אבל זה פשוט לא באופי שלי. גם עכשיו, אחרי שנים של מקום אוהב ותומך מהסביבה, אני עדיין לא מסוגלת לשתף. זה לא בא מתוך טראומה או סביבה רעה שבה גדלתי, בכלל לא. אני פשוט כזאת, אין לי דרך להסביר. לכן, אני מאמינה לך כשאת אומרת שזה מספק לשתף בבעיות, כי כשאני משתפת – נדיר, אבל קורה – אני לגמרי משתחררת.
תודה :)