אי-שפיות היא

כשהייתי קטן הייתי ילד מאוד סקרן, לפעמים מדי. כמו למשל הפעם ההיא שטיפסתי על גדר, אני עדיין זוכר במעורפל את התיל חותך לי את העור הלבנבן והצעיר ואת פרצופה המבועת של אמי. או כאשר זחלתי בין צמחים ועשבים במשך שעות, רק כדי להיווכח כיצד היד שלי מתנפחת ומאדימה, בעוד אבא שלי מסביר לי שסביר להניח שזאת עקיצת עכביש. כמובן שהיו גם את הכד, את מוט הברזל, את משככי הכאבים ועוד רבים ונוספים שמנקודת מבט בוגרת נאיבית, תכליתם ללמד אותי מה לא לעשות. ההורים שלי כמעט ולא ידעו מנוח, וככל הנראה לא היה מי שיכתוב את המילים הללו אלמלא עשו כן.
"איתיצ'וק, אל תטפס על העץ." אני זוכר את קולה הדואג של אמי.
"אני בסדר אמא." חשפתי בפניה את גומות החן שלי, בעוד שהידקתי את האחיזה של ירכיי בענף האקליפטוס. ליפול זאת לא הייתה אופציה, הייתי חייב להגיע הכי גבוה שאפשר. שלחתי את ידי אל הענף הדק מעליי, אם אני רק ארים את רגל ימין אל הענף עליו אני יושב – אני אוכל להתרומם ולטפס עוד.
במאמץ עילאי הצלחתי להרים את עצמי ולהזדחל על הענף הארוך. סרקתי במבטי את היער ואת המשפחה שממתינה בחוסר סבלנות לבשר מן המנגל. רציתי לרדת בדיוק בזמן לאוכל, ואז להמשיך לטפס. הצלחתי כבר לשים את עיניי על עץ נוסף, חזק וגבוה, עם ענפים נוחים וחלקים לטיפוס. חשבתי כבר איך אני משתחל בין הפיצול של שני הענפים בבסיס העץ. אחר כך אוכל לתפוס ביד ימין בחתיכת ענף קטנה, אך חזקה למראה, בעוד שיד שמאל תחבק את הגזע. השלב האחרון יהיה להיעמד על ענף לא פחות עבה מהגזע עצמו, שהיה נראה כמו מקום מושלם לחפש ממנו את העץ הבא.
"איתיצ'וק, זה מספיק גבוה."
נעמדתי על הענף, שעד לפני רגע היה מקום המושב שלי, ושמתי את עיניי על דרגה אחת מעליו. זה היה טיפוס בהחלט לא פשוט, אבל אפשרי. נשענתי קדימה כדי לאחוז בענף עם שתי ידיי, אך לפתע רגל שמאל התנתקה מענף, גררה איתה את רגל ימין, ושתיהן ביחד גררו אותי איתן. מטה-מטה.
הסקרנות והכמיהה להתנסויות שונות פגשו אותי פעמים נוספות במהלך החיים. מסיבה כלשהי, אני מיטיב לזכור רק את החוויות הפחות טובות. ואני ממש לא מתלונן על כך, שכן – זה גורם לי להיות בן אדם יותר שקול וחכם. אני מצליח ללמוד מטעויות, וככה החיים שלי הולכים יותר חלק.
אני כבר לא נוהג ברחוב הצידי המוזר ההוא בדרך לבית שלי, כדי לא לחזור לאותו רגע בו איתי בן השבע-עשרה עמד בבושת פנים מול ההוא שדפקתי לו את המראה של האוטו. אני כבר לא תופס את הגלים העצומים האלה בים, כדי לא לחוות שוב את הכאב הנורא שחוויתי כאשר הראש שלי הוטח בקרקעית. אני כבר לא קופץ ראש לבריכה. אני גם לא מטפס על עצים. אפילו הפסקתי להעביר את האצבע שלי דרך להבה של נר, כי למרות שזה מגניב, לא מתחשק לי שוב למרוח משחה מסריחה על האצבע במשך שלושה חודשים.
והנה אני יושב פה, ובעודי כותב את המילים הללו, מוכרח ללעוג מעט לצביעות שלי. אינני יכול שלא להיזכר בהיא, שלמרות שנכוויתי ממנה כבר פעם אחת, עודני חוזר ונכווה ממנה פעם, אחר פעם, אחר פעם.