אישה! לכי למטבח!

אישה, אישה, לא אכפת מה מרגישה.
אישה, אישה, רק אוכל מגישה.
אישה, אישה, הקציצה פה יבשה.
אישה, אישה, הבישול שלך בושה!

"אשה אמורה להיות יפה!" צעקה עלי לארה ודחפה אותי לעבר הארון.
"אבל זה לא נוח לי השמלה שקנית!" התלוננתי.
"אין מה לעשות! את כבר אישה! אישה צריכה להתלבש מכובד כדי שיזהו שהיא אישה! את לא מכבדת את המין שלך! עכשיו מהר, תלבשי את זה" אמרה והניחה על המיטה את השמלה המזעזעת ביותר שראיתי כל ימי חיי. היא הייתה ארוכה ובצבע בורדו, עם תחרה לבנה וצווארון חונק ומכוער. פשטתי את החצאית הצהובה שלי ואת הגופייה הלבנה ולבשתי את השמלה בחוסר רצון.
"איזו עקרת בית את רוצה להיות בדיוק מדלן?" אמרה לארה.
"אני מצטערת" אמרתי בלי כוונה.
"או מושלם!" צעקה לארה וסדרה את צווארון השמלה.
"מגרד לי" אמרתי וניסיתי בכוח לא להתגרד. להתגרד באגרסיביות זה הרי ברברי, ואני האישה צריכה להיות נשית, נקייה ומנומסת.
"אם את תתגרדי מול הרוזן אני אכריח אותך ללבוש את השמלה הזאת שבוע שלם!" אמרה לארה, די ברצינות.
"עכשיו בואי" היא אמרה ובאתי אחריה

____________________________________________________

הרוזן בא עם הוריו לבחור לו אישה. כל מי שחיה בבית ה"מלכות" שלנו, חונכה להיות אישה יוצאת מן הכלל. בעצם, חונכנו להיות שפחה, יוצאת מן הכלל.
עברנו כל-כך הרבה קורסים של ניקיון, בישול וטיפול, כדי שבעתיד, כשיהיה לנו בעל, נוכל לטפל בו כמו אישה למופת. זה הרי התפקיד של הנשים, לעבוד בשביל הגברים. ככה חונכנו.

"מדלן מרגרט, עלי לבמה והציגי את עצמך" אמר מנחה הטקס.
באי רצון עליתי לבמה והצגתי את עצמי בעזרת הדף שכתבתי עם לארה-
"שמי הוא מדלן מרגרט. הקורס המרכזי שבחרתי הוא בישול. אוכל להיות עקרת בית לתפארת בעזרת בישולי. בנוסף הצטיינתי בקורס ניקיון, מה שאומר שביתי תמיד יהיה נקי. אם אבחר, אדאג שלבעלי לא יחסר דבר. תודה לכם" לא היו מחיאות כפיים, נשים לא זוכות להוקרה שכזו.

_____________________________________________________

"אנו שמחים לבשר לכם!" צעק המנחה-
"שהרוזן, הדוכס הנעלה המלכותי, בחר לעצמו אישה. מדלן מרגרט! מזל טוב, עלי לבמה"
חלחלה עברה בגופי. אני?! אני? מכל הנשים, אני.
בברכיים רועדות עליתי בשנית לבמה. הרוזן כרע ברך והנהתי בראשי, בפעם הראשונה בחיי, מחאו לי כפיים.

______________________________________________________

האחוזה של הרוזן כריסטיאן, שאת שמו יכולתי לשאת לפתע, הייתה ענקית. מעולם לא ראיתי דבר כזה בעיני. כל הרצפה הייתה עשויה עץ, ועל הקירות היו תלויים להם שטיחים כהים ועבים. על התקרה היו תלויות מנורות אהיל גדולות והמסדרונות נראו כאילו הם לא נגמרים לעולם. כל חדר היה כפול עשר מחדר השינה שבו הבנות ישנו, וזה רק האפיל עלי פחד וחשש מפני העתיד. לא רציתי להינשא לו. לא רציתי בכלל. אבל הרי איזו ברירה יש לי?
המשרתת שערכה לי סיור באחוזה הורתה לי ללכת לנוח. המיטה הייתה כל-כך רכה, עם המון כריות ושמיכות. יכולתי להתכרבל שם שעות.
קמתי כשבחוץ כבר שרר חושך. נבהלתי ויצאתי למסדרון המאוד מאוד ארוך והתחלתי לחפש בחדרים את העוזרת הנחמדה שערכה לי את הסיור.
הגעתי לדלת גדולה ועבה בצבע חום כהה עם חיפוי זהב. פתחתי אותה באיטיות ורעשי מחבתות וסירים מילאו את החלל. עמדתי שם עשר שניות לפחות לפני שיד ארוכה תפסה אותי בזרוע.
"מה את עושה כאן?! לכי לעבוד!" קול נשי עם מבטא בריטי כבד צעק עלי. הסתובבתי וראיתי אישה גבוהה וברונטית עם מבט עצוב בעיניים. גם היא לא רצתה להיות פה בדיוק כמו שאני לא רציתי. אבל, איזו ברירה יש לה?
יצאתי מהחדר אל המסדרון בריצה ונתקלתי בטעות באביו של הרוזן כריסטיאן. הוא כנראה לא זיהה אותי, מפני שצעק שנייה לאחר מכן-
"אישה! לכי למטבח!" והצביע עלי בתוקפנות.
קפאתי על מקומי. לא יכולתי לזוז מרוב בהלה.
"המטבח נמצא שם! קדימה!" הוא צעק שוב, אבל לא זזתי.
"את מתחצפת אלי?! זה לא מתקבל על הדעת! שומרים!!!" שני גברים במדי שומרים רצו לעברי ותפסו אותי בידיים.
"קחו אותה לבית הסוהר!"
בלי שהספקתי להבין מה קרה, מצאתי את עצמי כלואה מאחורי סורגים.

__________________________________________________

כמעט שבוע עבר מאז שכלאו אותי. קיבלתי כל-כך מעט אוכל ומים, וכל-כך הרבה זמן למחשבה. המון, זמן למחשבה.

"אני לא השפחה שלכם! אני בן אדם! אני לא שייכת לכם! אני לא שייכת לאף אחד! אתם לא יכולים לכפות עלי כלום, או לכלוא אותי בלי סיבה! אתם הטיפשים! אתם אלו שצריכים ללמוד נימוסים, לא אני! תתחילו להבין, שאני אישה. ואני טובה כמוכם. ואתם, אתם עכשיו תנקו אחרי…"