איראן אף פעם לא מביאה טובות

הקור העז ששר בחוץ למזלי הרב לא הצליח למצוא את עצמו בתוך ביתי.
האדים מהתה שהכנתי לפני מספר דקות לא הפסיק לרחף מסביב לפתח הכוס.
הרעלה שהשלתי מלפני שעה הייתה כעת תלויה על הכיסא. לא הצלחתי להוריד את עייני ממנה.
מילותיה של מאמא ג'ון ריחפו במחשבותיי. "בקרוב מאד תתחילי בשידוכים. תבחרי בתבונה" ואז עיניה – החלק היחיד שיכולתי לראות ממנה לאור העובדה שאנו שהיינו בחוץ – נראו שבורות. זאת אומרת – שבורות יותר מבדרך כלל. לא יכולתי שלא לעלות בדמיוני באותו רגע שלאחר השיחה תמונה שלי ושל בעלי לעתיד. שנייה לאחר מכן כיסיתי את פי במטרה להחניק את הצרחה שהייתה עתידה לבוא.
'אני חייבת לברוח מכאן' – המחשבה הזו לא עזבה אותי כבר ימים.
לפני לא מעט זמן היה את המצעד של השאה. מצעד סדיסטי שלא יכולתי שלא לרצות ולבכות כל פעם שרק נזכרתי בו. אף אישה בעולם לא מסוגלת לדמיין את הכאב העז של נשות איראן.
ההשפלה,הרעלה,המכות,הפחד,הקושי הכאב! – הכל כל כך קשה.
הכל קשה.
בדקתי את השעה.
זה הגיע.
במהירות רצתי לחדרי ולקחתי את המזוודה שהכנתי בתחילת השבוע.
הכרטיס היה מתחת לטליבאן יחד עם המזוודה – ורצתי למטה.
פתחתי את הדלת ולמרות הגשם רצתי אל המכונית.
'אני בורחת מכאן' הייתה כעת מחשבתי וחיוך ענק נפרס על פניי.
חיוך שלא יראו עד אשר אגיע לאמריקה.
אני בורחת מכאן.
בורחת מההשפלה.
בורחת מהכאב.
בורחת מהרעלה – רעלה שעלתה לאחותי בחייה.
בורחת בעיקר מהשידוך שידעתי שאין יביא טובות.
איראן אף פעם לא מביאה טובות.