אין שם

"תבטיחי לי שלא תשכחי אותי," היא אומרת ומביטה בי בעצב. אני משלבת את אצבעותיי לפניי בזהירות על כרית בית החולים שמולי ומנסה למצוא את הדרך העדינה ביותר להסביר לה.
"אני לא יכולה," אני עונה לבסוף. "אי אפשר לדעת מה יקרה לאחר מכן… באותה מידה אני גם יכולה להסתכן בשיתוק."
"אבל אם תשכחי אותי, אז מי יטפל בי? אני לא רוצה מישהו מהרווחה שיבוא ויקח אותי לבית אחר." דמעות קטנות נצצו בעיניה.
התרוממתי קלות ממקומי והושטתי את ידי לעברה, מלטפת קלות את אצבעותיה. "היי היי אנני, הכל יהיה בסדר, את לא צריכה לדאוג," ניגבתי קלות את לחיה. "אמא לא סתם השאירה אותך איתי, היא ידעה שאני יכולה לדאוג לך, ואני אדאג." עכשיו דמעות התחילו לזרום גם על לחיי.
אנני פתחה את פיה כדי לומר משהו אך השתתקה, וקצת הצטערתי שהיא לא המשיכה את השיחה, כי כעבור כמה דקות ראיתי את האחות מתקרבת לעברנו.
"שעות הביקור נגמרו," היא אומרת את משפטה הקבוע בקול אדיש, ופונה להניח סדינים חדשים על הכורסה שבקצה החדר. חייכתי לעברה בהכרת תודה.
האחיות נותנות לאנני להישאר לצידי, ואני שמחה על כך. כולם כאן יודעים שאין לה אף אחד אחר חוץ ממני.
האחות השכיבה אותה וכיסתה אותה. ידייה הקטנות של אנני חיבקו את
הכרית בחוזקה בזמן שנרדמה.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאנחנו ניצור קשר עם מישהו בשבילך? לבית החולים יש מישהי שעובדת עם מחלקת הרווחה, היא אמינה מאוד במציאת בית מתאים… "
"לא," אמרתי וניערתי -אם אפשר לקרוא לזה ניעור- את ראשי. "זה עדיין לא הזמן." כיווצתי את שפתיי. "כמה זמן את חושבת שיש לי?" הוספתי בביישנות. היא הסתכלה עליי ויכולתי לראות את העצב הניכר בעיניה. זה לא קל לה, אני מבינה. כבר חמישה חודשים שאני במחלקה הזו, והמצב שלי רק מדרדר.
"אני לא מוסמכת לענות על זה…" גמגמה.
"לא הרבה אה?…" נאנחתי.
"אלה החיים, סוניה, אני רק מצטערת שאנני צעירה מידי…" הרגשתי את העייפות משתלטת עליי.
עצמתי את עיניי .