– אין שם –

"אני אוהב אותך." הוא אמר, מביט במבט הזה שגורם לכול החומות להתפורר.
עם העיניים האלה שלא משנה כמה ישקרו אני אאמין.
עם החיוך שגורם לי להשתגע ולהתאהב בו כול הזמן מחדש.
"אני אוה.." ניסיתי להגיד חזרה, אך לא הצלחתי. ידעתי שזה שקר. "תפסיק לשחק לי במחשבות."
"אני לא אוהבת אותך!" צעקתי מנסה להדחיק אותו. "אתה יודע את זה!" הוא חייך בתמימות, הצליח להפעים את ליבי בחוזקה שוב. ידעתי שזה לא אמיתי.
"אני יודע שזה נכון, את אוהבת אותי. תמיד אהבת. פשוט תגידי את זה." הוא שידל אותי עם עיניו.
"לא!" צעקתי. בתוך תוכי לא ידעתי מה אני מרגישה, הוא שיחק בראש שלי כול כך הרבה, אני לא יודעת למה להאמין.
הרגש שלי נותר משותק בידיו. ועכשיו? המלחמה נשארה והייתי בטוחה שהוא מוביל.
אני יודעת, פשוט יודעת שאני לא אוהבת אותו.
"לא.." מלמלתי. נפלתי לקרקע ודמעות נפלו מזויות עיניי. הוא ניגש אליי התכופף וריחו המוכר ריפרף מעל אפי. אגודלו הרים את סנטרי אליו וגרם לי הביט בו. "די.." לחשתי "תפסיק את זה." ביקשתי והוא ניגב את הדמעות שהיו בדרכן לפנות מקום אחרות.
עצמתי את עיניי בעייפות וקיוותי לפתוח אותן ולגלות שהכול נעלם. אבל הרגשתי משהו שונה, הרגשתי לפתע את שפתיו על שפתיי. כול הכעס התפוגג, כול הלב שלי התמלא.. פשוט התמלא, עד עכשיו הוא היה רייקני ושבוי באבדון. עכשיו הוא התמלא. התמלא בשקרים! הכול שקר! אל תאמיני לו! אל תתני לו נצח..
הדהד הקול השפוי שבמוחי, הוא הדבר שהכי אמין, כול רגשותיי כלואים בידיו.
"לא!" התנתקתי ממנו במהירות וצעקתי. כשפתחתי את עיניי מצאתי את עצמי שוב בחדרי, כשקול הדהד בראשי "חכי לי אהובתי, עוד אחזור." לא ידעתי מי אמר את זה, ולא זכרתי מה חלמתי.
הכול נגמר.