תקווה אבודה

אני בתוך ארון קטן וצפוף שבתוך חדר השירות בביתי.
עיניי עצומות בחוזקה,ידיי לוחצות בחוזקה את אוזניי בכדי לא לשמוע את קולות היריות מלמטה.
כדי לא לראות את מראה של אמי אשר נורתה מתמוטטת על הרצפה ועייניה מסתכלות היא ביטאה בפיה מילה אחת,"תברחי"ומתה.
אני לא יכולה לחשוב מה היה קורה אילו הייתי שומעת בקול הוריי כאשר אמרו שהם רוצים לעבור מכאן.
שיותר מדי מסוכן להישאר כאן,הייתי צריכה להסכים איתם ולא לריב איתם.
מכיוון שאני ידעתי באיזו סכנה ניצבת משפחתי ואני בכל זאת הייתי אנוכית וחשבתי רק על עצמי.
הורדתי את ידיי מאוזניי,ושמעתי….שמעתי דממה לא יריות,ולא צרחות.
נשמתי נשימה רועדת,וחיכיתי כמה דקות,והקשבתי בדממה.
לא נשמע כלום.
הרמתי את ידי אשר רעדה כל כך חזק עד שלא הצליחה להסובב את ידית הדלת.
ניסיתי כמה פעמים ולבסוף הצלחתי.
אור מסמא שטף את עיניי,וצימצמתי את עיניי.
לבסוף עיניי התרגלו לאור,ואני צעדתי את צעדי הראשון אל מחוץ לארון.
לא נראה כאן כלום לא דם ולא אדם.
התקדמתי עוד קצת אל כיוון הסלון הענקי ונעצרתי בכניסה.
נשימתי נעתקה,הספה הגדולה השחורה נתמלאה כולה בדם.
ועליה ישב אבי,התקדמתי עוד צעדים אליו,ופתאום נתקלתי במשהו קשה באמצע הדרך ונפלתי עליו.
הסתכלתי על זה,זאת הייתה גופתה של אימי,צווחתי והתחלתי לבכות בטירוף כשראיתי אותה.
היו לה עשרה כדורים אשר נורו אליה שמהם מתה.
חיבקתי אותה בחוזקה כל כך הצטערתי שהפעם האחרונה שבא דיברנו,זה היה בצעקות.
בפעם האחרונה שבא דיברנו אמרתי לה שאני שונאת אותה.
קמתי ממנה והתקדמתי לכיוון אבי,היא נראה שלו כל כך,אבל אני יודעת עמוק בפנים שלא כך היה.
לפי ישיבתו היה ברור שדיבר בחומרה עם אימי וכנראה לגבי.
היה לאבי כדור בראש ובחזה.
היה קשה כל כך לראות את אבא שלי חסר אונים כל כך.
ידעתי שאם הוא היה יכול לצפות לזה שהם יגיעו הוא היה נאבק,וכנראה גם היה מנצח.
אבי היה חזק ומיומן מאוד אבל הוא לא צפה שהם יבואו ומי היה צופה את זה.
סגרתי את עיניו של אבי בעדינות.
ונפנתי ללכת מהבית אשר דלתו הייתה פתוחה.
מבלי לקחת כלום יצאתי החוצה אל הקור המקפיא בחוץ שעליי רק ז'קט.
והלכתי והלכתי,במחשבה שהיום איבדתי את כל מה שהיה לי אי פעם.
את אבא שלי.
את אמא שלי.
את הבית שלי.
את החברות שלי.
והכי חשוב את התקווה שלי בעולם.