אין שם בנתיים 2- (חלק אחרון..)

טוב, יצא מאוד ארוך, מקווה שלא תמותו לי בדרך…~.~

~עבר יום מאז ששניהם דיברו. היה ממש מתח באוויר. לא ידוע למה.

>"היי, זו אני. אני חושבת שאני יודעת מה אתה צריך לעשות. זה קצת מסובך לי להסביר את זה פה. אשמח אם תוכל להתקשר אליי, שני."
<למה עשיתי את זה עכשיו? אוף תפסיקי! את אמרת שתעזרי לו! תקיימי פה את מה שאמרת! היא נזפה בעצמה. היא הביה בבואתה במראה, אוספת לקוקו עוד כמה שערות סוררות שברחו. נעליה שלבנות נמצאות בכניסה לבית, היא החליטה לנעול אותם לפני שתצא.
"אמא, אני הולכת!" צעקה לעבר הבית וזכתה לתשובה מעומעמת, שהיא בהחלט לא שמעה אך לא ייחסה לה חשיבות. היא ירדה את גרם המדרגות הקטן ויצאה לריצה קצרה סביב המרגש שליד ביתה. מוזיקה בקעה מהאוזניות, השיר האהוב עליה. למעשה, היא לא ידעה למה הוא אהוב עליה, או אם הוא ה'הכי אהוב' אבל מה שכן- היא שמעה אותו מלא פעמים.
impossible.
היה משהו שהרגיעה אותה בשיר. אך גם העציב אותה. ושימח. כן, תמיד אמרו לה שיש לה טעם מוזר בשירים ובהבנתם.
כשהיא כמעט סיימה עקפה אחת השיר התחלף. הו, זה היה שיר שכל כך נגע בה, שהיא רק שמעה את המנגינה ההתחלתית ודמעות הפיעו משום מקום בעיניה.
I never told you
כשהשיר היה באמצע הנגינה היא קרסה על ברכיה והתחילה לבכות. התחילה בשקט ואז בקול רם.
למה? למה היא צריכה להיות כזאת? הם חושבים שכל לה ככה, להיות מסוגלת להבין את צרכיהם של אנשים אבל הם, הם לא מבינים אותה. לא מסוגלים להבין מה היא רוצה.
היא התיישבה על המגרש בתנוחת W והחזיקה את ראשה בין ידיה. הדמעות לא הפסיקו לרדת, רק המשיכו להרטיב את לחייה, כאילו הן בעלות רצונות משל עצמן, ולא אכפת להן שזה רק מעציב אותה יותר.
לבכות.
צלצול נשמע פתאום; קוטע את קול בכייה ואת השיר שהתנגן באוזניה. היא ענתה לשיחה, לא יודעת בכלל מי התקשר. וכשהיא ידעה, אוי, פשוט טעות לענות, אבל כבר אי אפשר לנתק.
רן.
"הלו? היי, ראיתי את ההודעה שלך וישר התקשרתי." קולו היה שקט לרגע ואז הוא אמר. "היי, את על הקו? הכל בסדר?" היא התנערה מקיפאונה ומלמלה בשקט, "כן… כן אני בסדר…"
"את בטוחה?" קולו היה חשדני עכשיו. משהו מוזר פה, אין מצב שהיא תבקש ממנו להתקשר אליה ותענה לו במצב רוח כזה. מה קרה לה פתאום?
"כן נו, אני בטוחה. בכל אופן, ביקשתי ממך שתתקשר אליי כי יש לי רעיון לגבי מה שאתה יכול לעשות." היא אמרה את דבריה בשטף, לא נותנת לו להשחיל מילה.
"אתה אמרת שאתה אוהב אותה נכון? אתה צריך פשוט ללכת ולהגיד לה את זה בעצמך. גם אם היא תגיד לך לא, אין מה לעשות, אם לא תנסה לא תדע, ועדיף לך שזה יבוא ממך, ככה היא תדע שאתה באמת מתכוון לזה- במיידה ואתה באמת מתכוון לזה." היא עצרה עכשיו, נושמת לאט לאט, מנסה להרחיק את הדמעות ממנה. למה היא בוכה? הרי זה לא הגיוני! הי בסך הכל רצתה לעזור לו, זה לא שהיא קיוותה שהיה משהו מעבר לכך.
היא אפילו לא יודעת איפה הוא גר…
"תקשיב, אתה יכול להתקשר עוד כמה דקות? אני כבר יחזור אלייך.." היא אמרה וניתקה. כן, ניתקה.

הוא לא הבין מה קרה לה.
<עזוב אותך מה קרה לה, מה קרה לך?! מה אתה נהייה לי פתאום רגשי?! תתאפס! אבל…
פאק, הוא הבין פתאום שזה לא ההיא, זו היתה שני שהוא בעצם אהב. כנראה. הוא הבין עכשיו שהרגש הזה התעורר אצלו מאז שהוא התחיל לדבר איתה, מאז הם שיתפו אחד את השני בחוויות ובעיות… ועזרו לפתור אותם…
רגע, בעצם, הוא היה היחיד שסיפר בעיות, היא רק הקשיבה. ופתרה.
סתום שכמותך! אין פלא למה היא עצובה! בטח עובר עליה משהו עכשיו ואתה רק עסוק בבעיות שלך…
היא אמרה לי ללכת ולהגיד לה בעצמי נכון? כדי שזה היה אמיתי…
הוא נכנס לפייס שלו, חיפש אם המגורים שלה רשומים שם, באודות. זו היתה הפעם הראשונה שהוא נכנס לפרטים שלה, למעשה. הוא הופתע לגלות שהיא גרה קרוב אליו יחסית.
"אמא, אני יוצא שנייה לחבר, בסדר?" צעק ואמו ופתח את הדלת…

בעקפה השלישית שלה היא החליטה לחזור לביתה. בדיוק כשכבר יכלה לראות אותו מרחוק היא ראתה דמות מתקרבת לביתה.
מוזר, חשבה, לא זכור לה שאורח אמור להגיע. היא התקרבה יותר ויותר לביתה, עד שהצליחה לזהות את הדמות. וכשזיהתה, היא החניקה זעקה.
זה היה רן, מאיפה לעזאזל הוא יודע איפה היא גרה? אבל… היא התפלאה על כך שהיא בכלל הצליחה לזהות אותו. לשנייה אחת עלה בה חשש אם לקרוא לו או להתחבא, בכל אופן, גם אם היתה מגיעה לפתרון היא לא היתה יכולה לממש אותו.
הוא כבר הסתובב לכיוונה. מהמרחק שבו עמדה היא יכלה לראות שעיניו נפערו מעט, ואז הבעת פניו השתתה למשהו שהיא לא הצליחה לזהות.
האם הוא שמח לראות אותי? מופתע? מה דעתו לגביי? כל אלה עברו בראשה אך שנייה אחרי זה נעלמו כלא היו. היא התחילה לרוץ חזרה לעבר המגרש.
"היי, חכי! ש-שני חכי שנייה!" קרא. הוא היה בטוח שזו היא. הוא זיהה אותה מהתמונות… נראה היה שהיא מתעלמת ממנו מכוונה. מה אני כבר עשיתי ?!
"את אמרת לי שאני צריך לדעת לעשות את הצעד הנכון! שאני צריך להתבגר ולהבין מה הולך סביבי! מה באמת נכון, להבדיל בין שחור ללבן. את אמרת את כל זה!" הוא צעק לעברה. היא נעצרה במגרש וקרסה על רגליה. היא היתה בגבו עליו והוא לא ראה את הדמעות שלה, ששבו שוב.
בכיינית, נזפה בעצמה. "אני- אני יודעת את כל זה. לא צריך להזכיר לי… אבל, מה אם אני לא יודעת לעשות את הצעד הנכון…?" אמרה חלושות ולא הסתובבה לעברו. הוא התקדם לאט לאט, עד שהיה מולה ואמר לה בקול שלו, "אני כאן כדי לעשות את הדבר הנכון, שני. אני הבנתי הכל עכשיו." היא הרימה את ראשה לעברו ופגשה בפניו המחייכות.
"שני, אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל מסתבר שאני… אוהב אותך…"