אין שם/רגע קטן

איך בין רגע עיניי מאתרות אותו בקהל האנשים, ולא בגלל שהוא גבוה, או מסרב להסתפר כך שתלתליו יוצרים רעמה על ראשו, זו פשוט הנוכחות שלו, כאילו שלא משנה איפה הוא נמצא, אי אפשר להתעלם ממנו.
קולו המתוק שואל לשלומי, ומשהו שבתוכי נמס, כאילו אני שוב ילדה בת חמש שקיבלה את הסוכריה האהובה עליה. הוא פשוט מקסים בכל דרך, והפגישה הקצרה הזאת איתו האירה לי פנים והשכיחה ממני את יומי הגרוע. כאילו עכשיו שהוא כאן, אז הכל הולך להיות בסדר.
הבעיה היא, שעד כמה שהייתי שמחה לעוד, אני נאלצת לצאת לדרך נפרדת, ולא רק לאחת ממשית, אבל גם נפשית, כי אני והוא? אנחנו אולי לא נהיה מתאימים לעולם. יותר מידי שונים, יותר מידי חילוקי דעות, אפילו המשיכה המטורפת שלי אליו לא תוכל להתגבר על הכל.

עוד שלום, עוד פרדה, הלוואי והייתי אחרת.