אין עדיין שם~

סדק קטן בנפש, בדידות..
כל פעם אני נזכר,
מרגיש מוצף,
מרגיש ריק..
חלש..

פצע עמוק בלב, דחייה..
כל פעם אני שוכח,
מדבר,
נזרק לצד..

ציור דהוי על היד, פרפר..
פעם ציירתי,
ניסיתי לחיות..
עכשיו,
רק רוצה למות..

דמעות על הלחיים, סכין ביד..
כל פעם אני רוצה,
רוצה להרגיש טוב..
ומפחד..

והלב פועם, הנפש קורסת לתוך עצמה, הדמעות לא זולגות כי אין טעם בלבכות..
איך פותרים את זה?
איך מחזירים את שמחת הילדות? את התמימות?
אני מפחד שאין דרך..
מפחד להרגיש רע,
להרגיש שאין תקווה..
להרגיש שהדם
אוזל מבין ורידיי..