אין מוצא

נפלתי לתוך בור, בור של ייאוש. כאן ממש קר וחשוך. אין כאן אף אחד, אני לבד, ואיש אינו מושיט לי יד.
אני מביטה למעלה, אל העולם המואר, הרועש ממנו באתי, נזכרת בכל הטוב והשמחה. אני עדיין מצליחה לראות את האור, האור שמאיר את העולם שבחוץ. לאט לאט אני מתעודדת, כבר לא כל כך נורא. אני יודעת שזה זמני, ומביטה לאחור – אל החושך, הפחד, הייאוש והכאב,ומתחילה להימשך חזרה. שוב אני למטה. קשה לצאת מהבור, אני צריכה עזרה.
אני נעזרת באושר, בכל הדברים הטובים שקרו, מטפסת מעלה, וככל שאני עולה למעלה האור מתחזק, עד שהוא עוטף אותי, ואני יודעת שהצלחתי. אני בחוץ.
אבל גם לאחר שיצאתי, הבור תמיד נמצא שם. מאחורי, מלפני, בעבר שלי, בעתיד. הוא היה בכל מקום, חיכה שאעשה טעות ואפול לתוכו שוב.
יום אחר יום, שעה אחר שעה, מבלי לשים לב, התחלתי ליפול לתוך הבור שוב. ככל שהעמקתי לתוך הבור, התנגדותויי פחתו והלכו. הרי מה הטעם? ממילא אפול שוב. הפעם, אני כבר לא רואה את האור שלמעלה. ובכל פעם שאני מביטה למעלה ומגלה שאין מוצא, אני מחליקה עמוק יותר, מאבדת את האחיזה שלי במציאות, כבר לא יודעת מי אני הייתי ומי אני עכשיו, לא בטוחה מי אני אהיה, אם בכלל.
לפעמים אני מנסה לצאת, נאחזת בכלום ומטפסת אל המקום בו אולי החושך ייגמר. בפעם הראשונה הגעתי כמעט עד לקצה, רואה את האור אך לא יכולה להגיע. נשארתי שם זמן מה, אך מה הטעם בלהיות רק כמעט? מה הטעם בלהראות בסדר אבל להיות ריקה, מתה מבפנים? וככה נפלתי, עמוק יותר מתמיד. ומאז, בכל פעם שניסיתי לצאת, כבר לא ראיתי את האור. העלטה עטפה אותי מכל הכיוונים, מכריחה אותי להישאר שם, לבד. עכשיו, כבר איבדתי את הרצון לצאת החוצה. מה הטעם? מה נשאר לי שם?

אני כאן, לבד, לנצח.