אין מה לכתוב

אין מה לכתוב. ככה. פשוט אין. מחסום כתיבה, אם אתם מעדיפים לקרוא לזה ככה. שם מעודן יותר להרגשה הזאת של הריקנות שמטרידה אותך כשאתה מתיישב מול דף ריק ומנסה לעמוד בפיתוי של לקרוע אותו וללכת לראות עוד פרק של בית הקלפים, או משהו בסגנון. עוד מונולוג של קווין ספייסי, עוד פעם הרגשה של ייאוש כשעוד פעם אין מה לכתוב. איזה הרגשה מתסכלת, לא ככה? בכל מקרה, תמיד אומרים שגם כשאין מה לכתוב צריך פשוט לכתוב. סתם ככה, לכתוב גם כשאין מה לכתוב. לא יודע למה, אומרים שזה עוזר. אולי זה באמת עוזר, הרי בסופו של דבר אין דרך לדעת. אבל הנה, אתה יושב פה ומתבכיין על זה שאין לך מה לכתוב. אולי זה קצת חסר פואנטה, אבל בתכלס יש לך משהו יותר טוב לעשות? כנראה שלא ממש, אם הגעת עד כאן.
אולי זאת באמת הדרך להתמודד. אם אתה מרגיש מיואש – פשוט תשמור על היאוש הזה. זה מה שכולם עושים. פשוט מתייאשים. מתייאשים כשהם הולכים לבית ספר, מתייאשים כשהם חוזרים הביתה, מתייאשים כשהם יוצאים עם חברים, מתייאשים כשהם חותכים וורידים. הרי אנשים יותר חכמים ממני וממך כבר יודעים ממזמן שהייאוש הוא ההרגשה הכי קלה. יותר משמחה. יותר מעצב. יותר משנאה אפילו. הייאוש הוא הכי קל. רוב האנשים חושבים שהשנאה היא הכי קלה, אבל הם טועים. השנאה היא קלה כשהיא מתחילה מייאוש. ככה, פשוט ייאוש. מרמור כזה כללי – על החיים, על המוות. הרגשה כזאת שהייאוש, התסכול והבאסה, אם תרצה לקרוא לזה ככה, הופכים פשוט לענן שחור וקטן כזה שהולך אחריך לכל מקום. תמיד מעליך להסתיר את השמש, ומדי פעם מוריד עליך קצת גשם להזכיר לך שהוא נמצא שם. ומה בא אחרי הייאוש? בדידות כמובן. למה? כי אנשים אוהבים להתייאש, אבל להתייאש לבד. הרי אם כל האנשים בעולם היו מתייאשים אחד עם השני אז הענן הקטן של הייאוש, הייאוש האישי של כל אחד, היה מתחבר עם כל העננים השחורים של הייאוש של אנשים אחרים ופשוט היה הופך לענן שחור אחד ענק שחוסם לכולם את השמש. כי ככה, כשלכל אחד יש את הענן הקטן שלו, שהוא כבר מכיר וכבר הגשם לא כל כך מפריע, אז לפחות יש קצת שמש ברווחים שבין העננים של אנשים אחרים. ואנשים מתים על השמש הזאת. באופן מטאפורי כמובן, למרות שאני לא בטוח מה היא מייצגת במטאפורה הזאת. שמחה? תקווה אולי? קצת קשה לבחור. אולי קצת מכל אחד. בכל מקרה, השמש הזאת, אנשים חיים מהשמש הזאת. למרות שהם רק רואים אותה מהצד, כי הרי הענן הקטן של הייאוש שלהם מכסה להם את השמש, הם פשוט לא מסוגלים לוותר עליה. ככה, כשהיא בצד. בלתי מושגת. כשהיא הופכת למין חלום כזה שתמיד עומד לך מול העיניים, שלא משנה כמה תתאמץ  בחיים לא תגיע אליו. כמו ששמים כלבים על הליכון וקושרים להם עצם ופשוט נותנים להם לרוץ אליה בזמן שההליכון רץ, והם פשוט ורצים, בתקווה להגיע לעצם הזאת באיזשהו שלב.
רגע, על מה התחלנו לדבר? אה נכון, על זה שאין לך מה לכתוב. מזה שהתחלנו לדבר על זה שיש לך מחסום כתיבה הגענו למטאפורות על ייאוש ועל עננים ועל שמש ועל כלבים ועצמות. איך זה קשור בכלל? זה נשמע כמו משהו שדורש איזה תובנה כזאת. איזשהו מסר עמוק כזה. משהו כמו להגיד שחוסר השראה וייאוש הם מקבילים, כי אחרי הכל שניהם תמיד נמצאים בנו ומדי פעם יוצאים כדי להזכיר שהם שם. עמוק לא? כאילו, בתכלס אף אחד לא באמת מבין את כל המסרים העמוקים האלה, אפילו לא מי שכתב אותם. כי פשוט כנראה שכולנו רדודים מדי בשביל להבין דברים בעומק הזה. או שאולי אנחנו כל כך עמוקים בהבנה שלנו שהדברים האלה, ביחס לעומק הזה, רדודים מדי בשביל להבין. וואו, באמת מבלבל. בשני המקרים, אולי פשוט לא נועדנו להתעסק בדברים כאלה. אולי לא נועדנו להתעסק במחסום כתיבה, בחוסר השראה, בייאוש, בתסכול, במטאפורות על עצמות של כלבים. אולי פשוט הייעוד שלנו כבני אדם זה פשוט לקרוע את הדף שאנחנו לא מצליחים לכתוב עליו. להמשיך את מעגל הייאוש הזה. למרות שמעגל נשמע קצת פואטי מדי. אולי זה יותר בכיוון של אליפסה, שנותנת את האשליה שהיא שונה אבל היא בעצם סתם מעגל שמייחס לעצמו יותר מדי חשיבות. איפה היינו? אליפסה? עננים? מחסום כתיבה? אה כן, בית הקלפים.