אין-לי-שם-לסיפור (חלק אחד)

"לכי את מקומך"
אמרו לה, והיא נעלבה. פעם אחת רצתה להסתובב עם ה'מקובלים', לא להיות לבדה עם כל ה'חנונים'.
"ואם אני לא רוצה?"
שאלה אותם במבט נוקב, קול רועד, וידיים מושטות לשערה, משחקות בו בעצבים, מנהג ישן שתמיד ריכך אותם.
"אז בלי רצון"
אמר בפשטות ובמשיכת כתפיים יונתן, אותו אחד שחשבה שאוהב אותה, אבל הרס את חייה, גרם לה לנפילה הכי קשה, ועד שקמה, כבר לא רצו בה בחברתם.
"פעם הייתם מתחננים שאשב פה"
היא אמרה להם, מגנה על טיפת הכבוד שנותרה לה מהימים ההם. איך זה שזה קרה? איך זה שהיא כבר לא 'מלכת הכיתה'?
"העבר – עליו להשכח. מי שמסתמך על העבר, לא חיי בהווה, מותק"
קמה 'מלכת הכיתה' החדשה, רוני, אחת מהבנות שהיא צרפה בשמחה.
"אז ככה את גומלת לי?!"
קראה, דמעות בעיניה. היא קפצה את ידיה לאגרופים, מוכנה להגן על עצמה מזעמו של יונתן, מי שהיה עם רוני כעט.
"היי, היי, היי"
אמר לפתע רון בחיוך, מתרומם גם הוא מכיסאו, גורם לה לחשוב שהישועה הגיעה, אך לבסוף רק ציין שבנות עדינות ועדיף לבחור נציגים בנים שילחמו את הקרב.
"קרב?! זה מה שאתה עושה מזה?!"
היא קראה בזעם כבוש, אך הדמעות כבר זלגו על לחייה, היא סובבה את פניה וניגבה אותן בשרוולה. היא כבר לא יכלה יותר. הרגש גבר על רצונה. היא סובבה את פניה אליהם והתנפלה, אחד אחד:
"רוני, לך עזרתי להשתלב, ואת עושה לי רע" היא אמרה, ונתנה לה סתירה שהאדימה את לחייה. יונתן נקצף (כעס), וחטף אגרוף. אפו דמם.
"עלק אוהב אותי" אמרה, מחטיפה לו גם בעיטה. "שאני מקובלת אתה מחזר כמו מטורף, אבל כשלא? מבחינתך אני יכולה למות"
הגיעה לרון, הנמוך ממנה. "עלייך ארחם" אמרה בחיוך מדומה. רון הבין- תמיד היו מדברים זה עם זה בשפת ההפכים. כעבור שנייה דמם גם הוא, לחיו אדומות.
"אתם פשוט לא מסוגלים להבין שזה פוגע נכון?! אין מלכות ואין מלכים- כולם שווים!" היא מווחה, כולם מאחוריה מביטים בשלושה. חבריהם של ה'מקובלים' גם עברו לעמוד מאחוריה, חוששים שמא תתנפל גם עליהם.
"אז זהו זה?" היא אמרה בבכי, "ככה זה נגמר?" היא סובבה את פניה וברחה משם כל עוד נפשה בה.

"אה!" צווח בקול יונתן כשהתעורר בחדרו.
"מה קרה?" שאלו רון, חברו הטוב, צוחק מהצווחה הנשית שנפלטה מפיו של חברו.
"ז-זו ליה"
….