אין לי שם בשביל זה, אשמח להצעות. (אני חושבת לעשות מזה סיפור בהמשכים)

בום, בום, בום, בום,
למקצב החוזר מצטרפות יללות שקורעות את הלילה.
בום, בום, בום, בום,
אני רוצה לסתום אוזניים, אבל לא מצליחה להזיז את ידי.
בום, בום, בום, בום,
העשן הסמיך שעולה מהמדורה מכהה את החושים שלי.
בום, בום, בום, בום,
אני שואפת ובמקום אוויר נכנס לראותי עשן, והפרצופים מסביבי מאבדים מיקוד.
בום, בום, בום, בום,
ידי מתחילות לכאוב מחוסר התחושה, ואני מבינה שאני קשורה לעמוד.
בום, בום, בום, בום,
שולי ריאתי מתחילים להשחיר.
בום, בום, בום, בום,
קול עשיר מדבר בשפה שקשה לי להבין.
בום, בום, בום, בום,
אני מצליחה להבין צמד מילים, קורבן הדם.
בום, בום, בום, בום,
אני כבר לא בטוחה אם המקצב החוזר הוא דפיקות התופים או ליבי המבוהל.
בום, בום, בום, בום,
אני כבר לא מבדילה בין מציאות לדמיון.
בום, בום, בום, בום,
אני מתחננת בלב לרגע של שקט.
בום, בום, בום, בום,
אני מרימה את ראשי ומנסה לנשום אוויר נקי.
בום, בום, בום, בום,
אני מחפשת את הירח במבטי, ולא מוצאת דבר.
בום… בום… בום… בום…
הצלילים נמשכים, ומפסיקים. אני לא שומעת דבר, ואז שב הקול ומדבר, ואני מצליחה להבין. "עכשיו, מתחת לשמיים השחורים, בצל נשמת האלה, אנו מקריבים את קורבן הדם, ומקווים שתהייה לנו שנה פורייה!" אני מצליחה להבחין בפניו של הדובר, יש לו פנים כחושות, שאור המדורה מתיל עליהן צללים מפחידים.
הכרתי מתחילה חמוק ממני, והתופים חוזרים לנגן.
בום, בום, בום, בום,
העמוד שאני קשורה אליו מיטלטל ומתרומם בכיוון המדורה.
בום, בום, בום, בום,
אני עוצמת עיניים בצפייה לכאב.
בום, בום, בום, בום,
במקום כאב השריפה, אני מרגישה כאילו דוקרים אותי בסכינים קטנות,
בום, בום, בום, בום,
התופים מגבירים את הקצב.
בום, בום, בום, בום,
אני צורחת, וצריחתי קוטעת את היללות שנדמה שמתערבלות באוויר.
בום, בום, בום, בום,
העולם נצבע בצבעי האש.
בום, בום, בום, בום,
התופים ממשיכים לנגן, והיללות מתחדשות.
בום, בום, בום, בום,
קול צחוק צלול שובר את המקצב, הכול מחשיך.
אני לא שומעת דבר מלבד הצחוק, שנדמה שלא יחדל לעולם.