אין לי את הפריווילגיה הזאת.

לכתוב סיפורים. ועוד כאלו מדומיינים. על אהבות מדומיינות. על חלומות שפורחים באוויר.אין לי את הפריווילגיה הזאת. לדמיין.

דמיון זה פריווילגיה. כן. כי רק אדם עם זמן פנוי יכול לבזבז זמן בחלומות הבל ורדרדים .רק אדם עם קצת חופש יכול להשתהות בכתיבתו ולהתלבט בינו לבין עצמו- באיזה מילה כדאי להשתשמש? אווה או רצה?, והאם הוא גרד בפדחתו או שפשף את סנטרו? כי את שניהם ביחד וודאי אינו יכול לעשות, אין כאן שום מקום לדיון בכלל. שהרי זה מופרח לגמרי שאדם גם יגרד בפדחתו וגם ישפשף את סנטרו. לא יתכן, ולכן לוקח קצת זמן להכריע בדברים חשובים כגון אלו, שכן אלו ברים שעומדים ברומו של עולם. כי בסופו של דבר הסיפור הזה הוא דמיון. דמיון שאנחנו מנסים להפוך למציאות, ולכן כל פרט ופרד חשוב. כי אז זה עלול להיות-"לא מציאותי".

אבל לי אין זמן לזה.
אני כותבת מהר מהר, מקלידה בשטף שכמותו לא ראיתם. אין לי זמן להשתהות.

כי יש אנשים שמנסים לכתוב חלומות .ויש אנשים שמנסים להגשים אותם.
אני מנסה להגשים אותם, אבל גם לתעד את התהליך הפנימי שעברתי במשך המסע. החלום שלי הוא שבסוף יהיה אפשר לכתוב עליי ספר ,לא אמרתי שיכתבו, רק שיהיה אפשר.

כי זה בעצם אומר שעברתי תהליך. וסוג של סגירת מעגל. אם יהיה אפשר לכתוב ספר עלי. זה אומר שהתקדמתי כברת דרך משמעותית.

היו זמנים אי שם מזמן. שהיה לי זמן לחלמות. לסיפורי פרפרים. אבל זה נעלם.
אולי ישוב. אולי לא.

ובכל פעם שאני מתחילה לכתוב. זה תמיד מגיע אליי. הסיפור. הטקסט. תמיד מגע אליי.

אולי אני יותר מידי מתמקדת בעצמי? אולי אני כל הזמן מושכת את תשומת ליבי? אולי אני פשוט מוטרדת כל הזמן. ואירוע רודף אירוע. אף פעם לא רגוע. והכל כמו שטיח – נשמט מתחת לרגלי במהירות.

אולי אני כל כך שקועה בעצמי שאבדתי את היכולת לדמיין שאני מישהי אחרת.

אולי הבנתי שזה מיותר? כי זה אף פעם. מעולם. לא עזר?

ואולי זה נשמע בהתחלה שקצת זלזלתי, באלו שכותבים את כל הסיפורים המדומיינים.

אולי קצת.

אבל אני קצת מקנאה.

אני מתגעגעת לתקופה שיכולתי לצאת מעצמי ולהיות מישהי אחרת. בסיפור מדומיין.

אני מרגישה כמו איזה ראש ממשלה שתקוע בישיבת קבינט, ונזכר במשחק כדורגל ששחק כשהיה אדם רגיל.

זה לא מדוייק.

אבל ניסיתי להסביר.

לפחות.