אין לאן לברוח

הכול רועש מסביבי, אבל אני שומעת רק שקט מחריש אוזניים.
אני מסיטה את הראש שלי הצידה לאט, האורות החזקים מסנוורים את העיניים שלי, אני בקושי מצליחה להבחין באור החזק שהמאיר ומסנוור.
ובין האורות, בין הצפירות החזקות שלא מגיעות לאוזניי, אני מבחינה ברכב שחור, טנדר שחור גדול.
המכסה מנוע טיפה מחליד, והאותיות של הלוחית רישוי חקוקות בזכרוני.
הוא מתקדם אלי במהירות אימתנית, אבל בעיניי זה ניראה לאט להחריד.
אני לא יכולה לברוח, אין לי לאן, אין לי לאיפה.
חלק בתוכי רוצה להרגיש את הטנדר השחור הגדול נכנס בי, רק כדי שיעלים את הכאב.
כאב מכול מה שעובר עלי בחיים.
והטנדר סנטימטר ממני, אני מרגישה את המתכת הקרה ,ואז ההתנגשות הרמה.
רגע לפני שעיניי נעצמות, והדם זולג מכול מקום אפשרי, תחושת סיפוק מוזרה ממלאת אותי.