גרגיר החברות

קר. אני מחבקת את רגליי על מנת להתחמם מעט. אני רועדת בשקט, לא מעזה להתלונן. עברו רק דקות ספורות מאז שאמילי עזבה אותי פה בכדי לחפש את כולם. אין סיבה להתלונן. אני אשב בשקט ואחכה.
אני מתכווצת. האוויר הקר נושב עלי ללא רחמים, והם עדיין לא חזרו. אני יושבת באמצע הרחוב, מחכה להם, כי כאשר ליווינו את אמה הביתה, התחלתי להתקדם לעבר הבית שלנו, אבל החברים שלי התעכבו מאחור. המשכתי ללכת, שמחה לעשות להם הפתעה ולצעוק \"בו!\" כשיגיעו, אבל הם עדיין לא פה.
הדקות עוברות. שקט מסביב. העיניים שלי מתמקדות בנקודה אחת ברקע, מכיוון שקר מדי לזוז. ובנקודה הזו אני יכולה להבחין מבעד לחושך בגרגיר קטן, ככל הנראה פרי של עץ כלשהו, לא יותר גדול מציפורן הזרת שלי. הוא אדום, כמו דם, כמו אולי…דובדבן. אני ממשיכה לבהות בו בחוסר תנועה, כשהבל פי הוא הדבר היחידי שמשאיר אותי חמה ולו במקצת.
פיטר ולין כל היום נצמדו אחד לשנייה. אני מתארת לעצמי שהם בטח שכחו את עצמם… צוחקים…. בעוד שאמילי…אולי היא עדיין מחפשת אותם? הם עם בת\', בטח היא צוחקת איתם, נהנית… מי אני שאפריע לאושר כזה?
הגרגיר הזה ממשיך לטרוד את מוחי. הוא אדום כל כך, שאני בטוחה שאם אמחץ אותו, ייצא ממנו הרבה \"דם\" כמו שיקרה אם נמחץ דובדבן. אני תוהה כמה מהמדרכה תצבע בצבע העז הזה, ומתוך סקרנות אני מנסה להזיז את ידי לכיוון הגרגיר, במטרה לבדוק. אבל ברגע שהיד עוזבת את ברכי הקור חודר פנימה ואני מחזירה אותה ישר למקום, מבועתת מהמחשבה שאזיז אותה שוב.
אולי הם מחפשים אותי ולא זוכרים היכן אני נמצאת? הם בטח נורא מודאגים. כבר החשיך לפני כמה שעות, לפני שליווינו את אמה לביתה. אולי הם אפילו עברו בסמוך ולא ראיתי אותם.
העיניים שלי לא מתנתקות מהגרגיר. אני פשוט מוכרחה למחוץ אותו. אני פשוט חייבת לגלות כמה מהמדרכה תצבע באדום.
פשוט. כבר. לא. יכולה. לעצור. בעדי.
אני שולחת יד מהר ומרימה אותו. כשהגרגיר היה על הרצפה הוא נראה אדום כולו, אך עכשיו אני מגלה שבצידו השני הוא אפור חסר חיים. אני מצמידה אותו בכוח אל המדרכה, אבל הוא בכלל לא רך כמו שחשבתי. הוא קשה, ואין בו דם בכלל.
*אין בו דם בכלל*