אימא?

זיכרון אינו דבר של מה בכך, אלא רגעים המצטברים לתמונה אחת שכל שנייה נוספים אליה עוד ועוד חלקי פאזל. אני זוכר את היום שבו טיילנו תחת עצי האלון הגבוהים, צמרותיהם כמעט נגעו בחוטי החשמל, רק כמעט ועלוותם נשרה במקצת באותה תקופה. אחזתי ביד אמי, מאושר וצוחק.
"למה אתה צוחק?"
"את מצחיקה אותי,"
"למה חמוד?" היא הביטה קדימה, אף פעם לא הבנתי איך לה יש עיניים ירוקות יפות ולי, לעומתה, חומות כמו צואתו של מיקי, הכלב שלנו.
"התלתל שלך שוב קופץ," אני מתפקע, מנסה לעצור את דחף הצחוק בעזרת ידי.
היא מחפשת בשיערה את מוקד צחוקי כאילו אינה מוצאת.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," היא מחייכת ואני יכול לראות את גומותיה, אותן גומות כשלי.
אנחנו מקפצים לכיוון הפארק, שם, קבענו להיפגש עם אבא שיגיע אחרי העבודה.
אני מסתכל על הרצפה, על רגלינו, הצעדים שלי כל כך מהירים וקטנים ושלה כל כך ארוכים ואטיים. היא כמו יען בשטח ואני קנגורו שמנסה לצמצם את הפער.
"שלום חמוד!" מחבק אותי אבי ולאחר מכן נושק לשפתיה האדומות של אמי. הם יפים ביחד, אני חושב לעצמי. שלווים ונינוחים, מאושרים.
אימא מבקשת עדכון רחב אודות יום העבודה ואבא מספר לה תוך שפשוף עורפו, מה שאומר כי הוא עייף ותשוש כמו תמיד. אני יושב על ידם, בספסל, ומשתעמם. לפתע אני מאתר בלון צהוב, תקוע בין ענפיו של אחד העצים. אני מסמן להוריי וממהר לתפוס בחוט הקשור אליו, אולי הלך לאיבוד? שכח למי הוא שייך? או שמא ברח מתוך בחירה? אחרי שבדקתי אם השטח פנוי, החלטתי לקחת אותו תחת אחריותי, תמיד רציתי בלון מחמד. אבא החמיר את מבטו, במצחו הופיעו כמה קמטים, בטח עוד סיפור מורט עצבים. תפסתי בבלון ולא עזבתי, אולי הוא יארח לי חברה בינתיים שהוריי שוכחים מקיומי לכמה דקות.

~~~~~

אני בוהה בה, פשוט כך, לא מזיז ממנה את העיניים. העפעפיים שלה מסתירות את צבע עיניה. השפתיים שלה סדוקות, לבנות כמעט. שערה חסר תלתלים. והיא לא צוחקת, כבר לא, היא ישנה, במיטת בית החולים.
"רוצה לצאת לשאוף קצת אוויר?" שואל אבי בעיניים אדומות.
אני מניע את ראשי בשלילה.
"אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה, אימא תתעורר, בסופו של דבר, אבל אתה צריך גם לדאוג לעצמך,"
"עברו כבר חמישה ימים," אני אומר בשקט, מתכוון לשבת על ידה במשך כל זמן הביקור.
אני יודע שאבא דואג לי וגם לאימא, אבל אני לא מבין איך הוא יכול לתפקד בלי לדעת מה באמת יקרה לה. אני עייף, כבר כמה לילות שאני לא ישן, בוכה, מתפלל. הבלון הצהוב כבר איבד את האוויר שמילא אותו ואט אט קרב לקרקע תוך התכווצות. ככל שריח הבלון מחמיר, כך אני יודע שיותר ימים עברו בלי שאימא ערה.
"אל תדאג חבר, אני איתך," אני שומע קול, ומתוך בלבול לא בטוח אם זה אבא, הבלון או אפילו אני עצמי.

~~~~~

אני זוכר את היום שבו למדתי לרכב לראשונה על האופניים הכחולים. הייתי בן חמש לערך, מהופנט ומתלהב. אבא אסף אותי מהבית והוליך אותי על שביל הרכיבה כשמצדנו האופניים. אימא הציצה מפתח הבית וצעקה תוך הנפת ידיה עטויות כפפות אפייה שניזהר, אה ושאלבש את הסוודר שלי.
החזרנו לה בצעקה שהכל יהיה בסדר וחזרנו למשימה. כפי ששיערה, לא נזהרנו מספיק והברך שלי שחתה בדם אדום בורדו. פניה החווירו, עיניה הירוקות התמלאו דמעות מלח וידיה הזריזות מושטות אלי, לעזור הכי מהר, שלא יכאב. היא צעקה על אבי, זרקה אגרופים לאוויר. אך עם כל התסכול מיהרה להושיע ולחבוש את פצעי.
אני חושב על זה עכשיו, כשאני מסתכל עליה, אחרי שכבר שבוע עבר מאז ששקעה בתרדמת. אם רק הייתי יכול לחבוש את פצעיה ולעזור לה.
אני שומע את הרופא ממלמל כל מיני שטויות בסינית, כאלה שאולי רק אבי מבין, על מצבה ועל מה יכול לקרות.
היא שומעת אותי? אני חושב.
היא יכולה להרגיש אותי?
אני מתקרב אליה ומוחץ את ידה השברירית.
אצבעי קרבה אל פניה ומסלסלת את אחת משיערות ראשה.
אני צוחק מעט לנוכח המחשבה, בטוח כי אימא צוחקת בליבה.
מישהו מלטף את שיערי, זה אבא, הוא קורא לי שהגיע הזמן ללכת ושנשוב מחר.
אני מהנהן ופוסע לכיוון היציאה כשהרופא מתחיל לגעת באימא, לבדוק את עיניה במעין פנס, את המכשירים בקרבתה. ״היא מתעוררת," הוא לוחש, מחייך.
"אבא! היא מתעוררת!" אני מאושר, קופץ ומרקד סביב כורסת החדר. כשהרופא יתרחק קצת, אוכל לקפוץ עליה ולחבק אותה הכי חזק כדי שתוכל לחייך אלי עם גומותיה, לצחוק איתי על כל מה שקרה.
הרופא משנה את הבעתו אבל זה לא משנה לי, כפי שתכננתי, אני מנתר לכיוונה ומתיישב על ידה.
עיניה פקוחות מביטות בי בתמיהה.
"התגעגעתי אליך, אני ואבא דאגנו נורא," אני אומר ובוכה קצת, אני מרשה לעצמי להתפרק, אף אחד לא רואה.
"את בסדר?" אני שואל אותה אחרי שהיא לא מגיבה.
"מי אתה?"