אימא שלי

אני יכולה לשמוע את הקול שלה.
אני יכולה לדמיין את הטלפון מצלצל, ואותה צועקת עליי, מספרת לי כל טעות שעשיתי בחיי, כל מעידה קטנה, כאילו אני לא הייתי שם.
היא אומרת לי להתאפס על עצמי, ולהפסיק עם ההצגות.
כזאת הייתה אימא שלי, היא הייתה אישה אלגנטית, שלא יכלה לסבול דבר שלא התאים לעולם המושלם תמיד שלה.
הכול חייב להיות במקום, החלונות צריכים להיות מצוחצחים, ואנחנו צריכים תמיד להיראות כמו משפחה מקטלוג אופנה.
אני מניחה שמשום כך היא מעולם לא אהבה אותי, האמת, היא תמיד עושה את המעשה הנכון, מה שאומר שהיא אוהבת אותי, אבל היה נחמד אם היא גם הייתה מחבבת אותי, אפילו רק עם מידי פעם.
הייתי עוף משונה במשפחה שלי, מעולם לא היה אכפת לי מה אנשים חושבים, המוניטין שלי לא הפריע לי יותר משהפריעו לי צעקותיה של אימי, ומראי, ובכן, לא רציתי להיות חלק מהמשפחה מהקטלוג.
צבעתי את השיער, שמתי כל-כך הרבה איפור שאיש לא יכול היה לזהות אותי, ולבשתי בגדים שגרמו לאימי להתעלף.
בגיל שש-עשרה אימא שלי הייתה מוכנה לזרוק אותי מהבית, ולעזאזל מה יחשבו השכנים.
עד כדי כך הפרעתי לה.
זה לא שאני ממש רציתי להישאר בבית, בשם אלוהים, כאשר ניתנה לי ההזדמנות הראשונה, עפתי משם, הרבה יותר מהר מטיל.
אני לא יכולה להסביר לכם מה גרם לי לחשוב עליה אחרי כל השנים, אני לא בטוחה שאני עצמי מבינה, אבל זה פשוט קרה, ועכשיו, אני אוכל להמשיך בחיי.