אימא פתאום

פגישה

רצתי במדרגות, עקבי נוקשים קליק-קלאק, וניסיתי לתפוס בשולי נשימתי כאשר הגעתי אל הקומה הרביעית, ללא מעלית. עיגלתי את האצבע וקרבתי אותה אל הדלת, מוכנה לנקישה. האצבע לא אבתה לנקוש בדלת הלבנה, המקולפת, שהידית שלה תלויה על בלימה. לאחר הדלתות עם השלטים "כאן גרים בכיף" בהקה דלת זו בריקנותה, פרט לסיפרה 39, בעצם 36, משום שהסיפרה הייתה תלויה על מסמר אחד והתהפכה כשרגליה למעלה וראשה למטה.

לא יכולתי. קרקשתי למטה, וקירות חדר המדרגות, צהבהבים ומתקלפים, חלפו על פני. ריח טחב עלה בנחירי, והבחנתי שאחת הדלתות הייתה פתוחה, ומן הדירה בקעו צלילי "אגן הים התיכון" ברדיו, מלווים בזמרתה הנרגשת של בעלת הבית, מחיאות כפיים וריח מרק קובה שגרם לקרבי לרקד בבטני.
שוב עמדתי ברחוב, בין המכולת של מוריס למספרה של סמי, ומולי תחנת אוטובוס שהספסל שלה שבור. סבתי על עקבי. בחזרה לשיכון הארוך, שכביסה התנופפה מחלונותיו, מלווה בצרצור חבלים שנמשכו בידי עקרות הבית, ומקל כביסה נשמט על ראשי, מלווה בגרב לחה.
השיכון התפתל כתולעת ארוכה, אפרורית. חשבתי שלו טלטלו אותו ידיים ענקיות, מן קינג קונג, היו נשפכים ממנו ערימות של אנשים קטנים. שבתי לכניסה ח', ולא האחרונה, ולקחתי נשימה עמוקה.
"את מי את מחפשת?" תפסה בזרועי אישה שמטפחת לראשה וצמה דקיקה, צבועה בחינה, משתלשלת על גבה.
"לקומה האחרונה," עמלתי להיחלץ מטפריה.
"את הולכת אל סימה?"
לא עניתי.
"סחתיין. היא תשמח. מסכנה כזאתי, אף אחד לא בא אליה. תעשי לה טוב על הנשמה."
האישה הניחה את ידיה הקמוטות על פיה כרמקול: "סימה! יש לך אורחת!"
"ש…" לחשתי, נבוכה, ודהרתי למעלה כמו סוס שנמלט מן האורווה.
בלי ציפיות, בלי ציפיות… נמזגה לחישתי בטיפוף כפות רגלי.
***
היא פתחה את הדלת. ניחוח נרקיסים חדר לנחירי, מלווה בריח מוכר. עוגת גבינה.
"איך ידעת?" אני שוכחת להגיד שלום ופוערת עיניים משתאות אל האישה שאני רואה לראשונה בחיי.
"איך ידעתי את מה?" הושיטה לי יד קטנה ללחיצה, וזוג עיני שקד מוצלות במברשות ריסים, כמו שלי, חייכו אלי.
"שאני מתה על עוגות גבינה?"
"כנסי," לא השיבה ורפרפה על זרועי. לשיער החום שהגיע עד כתפיה, כמו השיער שלי, היה ניחוח של שמפו "פינוק", כמו השמפו המונח על דופן הג'קוזי בביתי.
קרני שמש שבטרם שקיעה התלכסנו אל הסלון הקטן, ווילון התחרה התנופף קלות ברוח. קולות חריקת בלמים של אוטובוס ובעיטת כדור בקעו מן החלון, מלוות בצווחות צהלה: "גול!!"
ישבתי על הספה שהכריות שלה עטפו אותי כשמיכת חורף. היא עמדה מולי, שתקה, ורק חייכה, ושום קמטוטים לא צצו בפניה. היא יכלה להיות האחות הבכורה שאין לי.

הבטתי אל המסדרון שבסופו שני חדרים קטנים ווילונות רקומים על חלונותיו, וחשבתי שלו חייתי בבית הזה, לא היו רוחות הרפאים פוסעות בעקבותיי על מרצפות השיש, כמו בווילה בה גדלתי. ולא הייתי מהרהרת במכשפה המצחקקת בפה חסר שיניים בחדר למעלה, משום שכאן, כל הדירה פרושה כשטיח לעיני.

האישה-נערה פסעה אל המטבח ושבה כשבידיה מגש ובו קפה ועוגת גבינה. היא הניחה את המגש על השולחן בידיים רועדות מעט ודחפה מפה לבנה שרקמה סבוכה בשוליה. גלילי חוטים צבעוניים התפזרו על השולחן ועיטרו את משטח העץ כמו פרחים בשדה.
העליתי בזיכרוני את חוטי הרקמה והמחטים שלי, שהאמא שגידלה אותי לא התירה לפזר בבית. ולו הייתי מעזה, כמו סימה, לפרוש את העיתונים על השטיח, הספר פתוח על השולחן, נעלי הבית באמצע המסדרון ו… עכשיו היא מניחה את רגליה על השולחן ושותה מהקפה שלה בלגימה קולנית.

אנחנו משיבות את הכוסות הריקות אל המגש, והיא מניחה יד רכה על כתפי.
"אל תכעסי עלי, רוניתי."
"אין לך זכות לקרוא לי בשמות חיבה," אני רושפת.
"כל כך התגעגעתי אליך. היית בידיים שלי כמה דקות, והיה לך ריח מתוק של חלב. וכבר אז היה לך שיער משי וריסים ארוכים, כמו וילון כהה."
אני משפילה עיניים ומהדקת ידיים רועדות בין ברכי.
"לא הרשו לי… הייתי כמעט ילדה. הוא נעלם, וההורים שלי הסתירו אותי במושב …" דמעה גולשת על לחייה, ומשם אל סנטרה ולתוך צווארון חולצתה.
אני ממלאה את החזה באוויר, אך מפי בוקעת פעייה דקה: "יש לך בעל? ילדים?"
"כן," היא מוחה את עיניה בשרוול החולצה, "ילד אחד, בעצם בחור. ו… עזבתי את בעלי."
"למה?"
"לא יכולתי… כל הזמן חיכיתי – לך."
אני רוצה ללכת, אך שוקעת בספה, הבל נשימתה על לחיי, וחמימות מציפה אותי, כמו להבות מבוערות באח.
אנחנו יושבות קרוב, אמא שלי ואני. שותקות. וקריאה בוקעת מן החלון הפתוח:"גול!!"