אילו רק

זה היה ערב מושלם, עם השלג העדין מחוץ לחלון, והבחור שלא יכול להוריד את ידיו ממני.
המסיבה רק התחילה, אך היה ברור שהכול מתחמם מהר למרות הקור העז, זו תהיה מסיבה שיזכרו לנצח, גם השתויים ביותר יזכרו אותה תמיד, אפילו אם רק יזכרו את כאב הראש שקיבלו בגללה.
המוזיקה הייתה רועשת, ממש מחרישת אוזניים והכול הסתובב סביב בצורה נפלא כל-כך.
אני לא יכולה להגיד לכם כמה שתיתי הלילה, אפילו אם תכוונו אקדח אל ראשי, אני לא אוכל לענות לכם על השאלה הזו, בעיקר בגלל שאני אעדיף למות לפני שאהיה מוכנה להנגאובר שיתפוס אותי מחר.
אני לא יכולה בדיוק להגיד לכם אך הבחור שאני רוקדת איתו נראה, אך יש לו זוג עיניים כחולות מקסימות והן הופכות הכול לטוב יותר.
"מתחיל להיות צפוף פה," הוא אומר ושולח מבט מהיר סביב החדר."רוצה להמשיך מפה?" הוא שואל אך לא באמת מחכה לתשובתי, ומושך אותי הלאה.
יש משהו בחיוך שלו, משהו שמבטיח שהכל יהיה בסדר, שזה נורמלי לחלוטין, ואני מאמינה לחיוך ההוא, כי אני לא יכולה להרשות לספק להמשיך ולכרסם בי.
הייתי מוכנה לשקוע בחזרה באופוריה בה הייתי כאשר רקדנו, תחושה שגורמת לי להרגיש כמעט כאילו אני מרחפת, כמעט כאילו אני על סמים, אני כמעט מעמיקה במחשבה ההיא, אך אני מעיפה אותה במהירות לפנ יזה, אני לא יכולה להיות על סמים, אני הפסקתי עם השטויות האלו לפני זמן רב.
אני רוצה לחזור לשם, לאופוריית הלי-סמים שלי, אך אז אני מבחינה בפנים מוכרות, ואני חייבת להתפוס את עצמי בידיים לפנ ישאתחיל לבכות.
הוא לא אמור להיות פה, אני יודעת שהוא אמור להיות במקום אחר, באזור זמן שונה, אך הינה הוא פה מולי, ואני חייבת לומר שהפנים ההמומות והפגועות שלו היו שוות הכול, את כל הכאב והסבל של הימים האחרונים, זה היה שוונה הכל.
"איך זה מרגיש להיות בצד השני?" אני שואלת לפתע, לא יודעת מאיפה הגיע הכוח לומר לו זאת. "איך זה מרגיש לראות את אהבת חייך הולכת עם מישהו אחר?" אני שואלת, וקולי קליל, כאילו אני שואלת אותו איך מזג האוויר, אני לא יודעת בדיוק מה עבר בראשי באותו רגע, אולי כלום לא עבר בו, אולי הייתי שתוייה מספיק בשביל לא לחשוב על דבר,או לפחות שתוייה מספיק בשביל לא לזכור זאת, אני מאוד מקווה שכך היה.
הוא לא הספיק לומר דבר בגלל שנמשכתי הלאה משם, יכול להיות שהוא אמר ולא שמתי, אך זה לא שמנה בגלל שלא שמעתי זאת ולא רציתי לשמוע זאת.
אני חייבת לומר שבערך ברגע ההוא, העולם התחיל להתערפל מעט, הוא כבר הסתובב זמן רב, אך לפתע זה נראה כמעט כאילו העולם התכסה בערפל, ואיזו שמיכה נפלאה זו הייתה.
לפתע, יכולתי להרגיש את ידו על הבחור נתלשת בידי ויכולתי לראות כיצד הוא מונף באוויר, לא יכולתי לשמוע מה נאמר לו אם נאמר לו משהו בכלל, מלבד זאת, הייתי עסוקה מידי בניסיון להישאר על הרגליים אז אני מניחה שגם אם שמעתי משהו, לא הייתי מרוכזת מספיק בשביל ממש להבין אותו.
לפתע, הרגשתי בזרועות נאחזות בכתפי." את בסדר?" נשאלתי, ולא יכולתי שלא לחשוב איזו שאלה מוזרה זו, משום ששום דבר לא בסדר, משהו דפוק עם הראייה שלי והעולם לא מוכן להפסיק להסתובב.
"הוא לא היה שווה את זה, את יודעת." הוא אומר ולפתע אני מבינה עם מי אני מדברת, ומבינה שהייתי מעדיפה למות עכשיו מאשר לדבר איתו.
"אני לא הייתי שווה." הוא הוסיף, אך המשפט הזה היה יותר כמו הודאה של אחרי פשע, משהו שלא ממש רוצים להודות בו.
אני רציתי לענות לו, לומר לו שכל עוד אהבתי אותו הוא כן היה שווה את זה, אך משום מה, לפתוח את פי נראה כמו משימה קשה מידי, כמעט בלתי אפשרית.
"פשוט תגידי משהו," הוא מתחנן."בבקשה." אני רוצה להגיד משהו, אני רוצה לענות לו, אני רוצה להפציר בו לחזור אליי, להגיד שאני אוהבת אותו, אך יש בעיה קטנה בתוכנית שלי, והיא שהעולם מחשיך לפתע.
אולי אם הייתי צליחה להישאר ערה עוד שנייה, אולי אם הייתי אומרת לו מוקדם יותר שאהבתי אותו, אולי הכל היה שונה, אך לצערי, זה לא מה שהגורל רצה.