איך גומרים את הסבל?

איך גומרים את הסבל?
רובי שאלה את עצמה את השאלה הזו כבר הרבה זמן.
למעשה, מאז שעלתה לכיתה ז. מאז שהתחילו להעליב אותה.
אמא תמיד אמרה שצריך להרים ראש ולחלוף על פניהם בלי לשמוע. אבל רובי לא חשבה שאמא הבינה כמה קשה זה להתעלם.
ובכלל, איך היא תוכל לשאול אותם למה הם עושים זאת?
אז היא שאלה. ובתמורה, היא קיבלה יריקה בפרצוף. גם אחרי ששטפה את פניה והסתגרה באחד מתאי השירותים במשך חצי שעה רובי לא הצליחה להרגע. למה זה קורה? ולמה דווקא לה? היא לא הבינה.
היא נזכרה בעצה של אבא. לפנות למבוגר. אבל מה מבוגר יוכל לעשות? גם אם יעניש אותם, הם יחזרו להציק לה.
ובכלל, זה עניינה. לא עניין של שום מבוגר.
אז היא שתקה. ובתמורה, ההצקות המשיכו. האי המשיכה לשתוק במשך חצי שנה, עד שהיא הוכתה לראשונה.
הכל קרה בגלל הממתק הארור ההוא. סוכריה אדומה גדולה, בטעם תות. רובי קנתה אותה בחנות הקטנה מול ביתה. היא התכוונה לאכול אותה בהפסקת האוכל, כשאשלי הופיעה פתאום ודרשה את הסוכריה. רובי סירבה.
באותו ערב כשאמא שאלה לסימן הכחול הגדול שהתנוסס על לחי ימין של בתה, רובי ענתה שהיא נתקעה בשער בית הספר.
ואמא האמינה.
אמא האמינה גם כשרובי סיפרה לה שכתם הדם על ידה הוא תוצאה של נפילה, ושרגלה נשברה בגלל קפיצה בשיעור סופרט.
איך גומרים את הסבל?
רובי לא ידעה.
כל כך הרבה זמן.
כל כך הרבה סבל.
עד שלפתע, היא הבינה.

~שבוע מאוחר יותר~

הכומר סיים את דבריו בארשת הפנים הרגילה של ה"משתתף בצערכם" ופנה אחורה.
אישה התחילה ללכת קדימה. כובעה השמוט הסתיר את דמעותיה הרבות, אך קול בכיה הסגיר אותן. היא התקדמה עד שהגיעה לקבר הטרי של בתה. היא הניחה עליו חבצלת, לזכר הפרח האהוב על רובי.
גבר ניגש אליה. הוא לא ניסה להחביא את יגונו, ופרצופו עורר בכל הנוכחים חמלה רבה. האו הניח את ידו החסונה על הקבר. את ידו השניה שם על כתפה של אשתו.
רובי חשבה שזו התשובה.
שמוות יגמור את הסבל.
אבל היא טעתה.
הוא פשוט העביר אותו הלאה.