איזו מסכה היום?

התעוררתי בבוקר, כיביתי את השעון המעורר וקמתי בעייפות מהמיטה.
פתחתי את דלת החדר והלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים וחזרתי לחדר.
פתחתי את הארון, הוצאתי חצאית שחורה, גופייה לבנה, חזייה באותו הצבע ו-וסט פרחוני.
התלבשתי, התאפרתי, שמתי תכשיטים ונעמדתי מול המראה.
משהו היה חסר,
פתחתי את המגירה והתלבטתי, איזה מסכה אני אלבש היום?
אולי אני אגוון?
לא. אשים את השמחה.
דחפתי עוד כמה לתיק, רק למקרה, וירדתי למטה.
אכלתי, שתיתי, לקחתי את התיק ויצאתי החוצה.
כשעליתי על האוטובוס שמתי את המסכה העצבנית, כי הנהג, למרות שראה אותי, התחיל לנסוע והייתי צריכה לרוץ, אבל אחרי חצי דקה היא ירדה, והמסכה השמחה שוב עלתה.
הגעתי לבית ספר, נכנסתי לכיתה, ולזמן קצר, משהו כמו עשר דקות, שמתי את המסכה העייפה.
כמובן, שמהר מאוד חזרה המסכה השמחה, כי אסור להיות ממורמרים,
אם מישהו רק ידע, אולי רק להגיד…
לא!
חייבים את המסכה השמחה.
עברתי שיעורים, דיברתי עם חברים, מדי פעם קצת צחקתי, שיראו שהכול בסדר.
המסכה המיואשת הופיעה לרגע, כשקיבלנו עוד עבודה, אבל כרגיל, תמיד חוזרים למסכה השמחה.
נגמר הבית ספר. הלכתי להסעה. חזרתי הביתה.
אכלתי צהריים, ראיתי קצת טלוויזיה ופניתי לעשות שיעורים.
מסכה מבולבלת תפסה את מקומה על פניי לכמה דקות, אבל מיהרתי לסלקה.
הודעה, חבר, החבר הכי טוב, אומר לבוא אליו.
ירדתי למטה, נעלתי נעליים ויצאתי מהבית.
הגעתי אליו, נכנסתי, דיברנו, אכלנו, צחקנו, הקשבנו למוזיקה וראינו טלוויזיה.
לרע אחד נהייתי עייפה, ורק לשנייה המסכה רעדה.
הוא שאל אם אני בסדר, אם משהו קרה.
התלבטתי, להגיד לו?
הוא יכול לעזור, הוא יבין, הוא תמיד משתף אותי בדברים.
בשביל מה אנחנו חברים אם לא בשביל להיות שם אחד בשביל השנייה?
הוא בטח ידע מה להגיד, הוא ידע מה לעשות, הוא יחבק אותי וכל הכאב יעלם.
אני אגיד לו, החלטתי.
פתחתי את פי ו… "הכל בסדר", בסוף אמרתי, וחייכתי.
אני לא יכולה להגיד לו, למה הוא צריך גם את הבעיות שלי על הראש?
אני טיפוס אופטימי, אני זאת החזקה, לא זאת שמחזיקים אותה.
אני הכתף, לא העין הדומעת.
אני אשאר עם המסכה השמחה, ככה צריך, ככה טוב.
כשכבר נהיה מאוחר הלכתי.
חזרתי הביתה, אכלתי ארוחת ערב, והתקלחתי.
ראיתי עוד פרק לפני השינה ואז נכנסתי למיטה.
הדלקתי את השעון, והכנתי את המיטה. הדלקתי את המנורה הקטנה ואת הגדולה כיביתי.
רגע לפני השינה, הלכתי למגירה, והורדתי בזהירות את המסכה השמחה.
"נתראה מחר" לחשתי, ונכנסתי למיטה.
ובעוד כולם מנסים להירדם, ולחלומות טובים נכנסים.
אני, בסך הכל ילדה, טובה ונחמדה, בכיי חרש במיטה.
וכמה הייתי רוצה שמישהו יהיה איתי שם, שמישהו יחבק ויגיד שהכל יהיה בסדר.
אבל אי אפשר, אין לזה מסכה מסיבה מסוימת,
כי כל מה שכולם רוצים,
כל מה שכולם אוהבים,
זאת רק המסכה השמחה.