איזון: פגישה מחודשת

"ציוץ לא נכון וזה הסוף שלך."הוא מסנן לעברי רגע לפני שאנחנו נכנסים אל החדר.
"אתה לא יכול להרוג אותי," אני אומרת ומקווה שקולי לא רועד."אתם זקוקים לי." אני מוסיפה, ומתחילה ללכת מהר יותר בתקווה שהוא לא יענה לי כאשר יראה שיש קהל סביבנו.
"זאת לא אומרת שאני לא יכול ללמד אותך לקח." אני שומעת אותו מסנן לעברי כאשר הוא תופס בידי ומושך אותי הצידה אל עבר החצי של המלאכים.
אני לא בטוחה מה גרם לי לשים לב לצחוק ההוא, אך ברגע ששמעתי אותו, ידעתי שהוא יכול להיות שייך אך ורק לדליילה. לרגע אחד שמחתי כל-כך שאני לא לבד במקום הזה שכמעט והתחלתי לרוץ לעברה, אך ברגע שהסתובבתי, האמת הכתה בי.
כאשר שמעתי את צחוקה, שכחתי שלא ראיתי אותה כבר חצי שנה, שכחתי שהיא הסתובבה עם שדים במשך כל הזמן הזה, אך ברגע בו ראיתי אותה, נזכרתי.
שיערה הצבעוני לרוב היה כהה עכשיו, אם כי לא שחור, הוא היה בגוון של שוקולד, עמוק ועשיר, דבר אשר החמיא לעיניה הירוקות, וגרם להן להיות בגוון של דשא טרי.
אך היה ברור מהרגע הראשון שהם השפיעו עליה רבות, ניתן היה לראות זאת כמעט מיד, היה משהו כמעט אירוטי בדרך בה היא נעה, אך היה גם משהו פראי בכל תזוזה, כמו טורף שרק מחכה לרגע בו יוכל להתנפל על הטרף שלו. המבט שלה רק חיזק את התחושה הזו, היה בו משהו שזעק שדליילה דואגת רק לדליילה. נקודה. ואם לא יכולתם לטפל בעצמכם, זאת בעיה. בשבילכם.
היא פגשה במבטי, ולמרות שחשבתי שהיא תפנה את מבטה כמעט מיד כאילו היא לא ראתה אותי, כפי ששדים עושים פעמים רבות כאשר הם פוגשים במלאכים, היא לא עשתה זאת, היא המשיכה לנעוץ בי את מבטה עד אשר אחד מהשדים דרש את תשומת ליבה.
"מה הסיפור שלך איתה?" שאלת אותי מישהו, ולמרות שידעתי שאיש מלבד המלאכים לא ידבר איתי, הייתי מופתעת שמלאך טרח לדבר איתי, משום שבניגוד לשדים, המלאכים לא קיבלו אותי כאחד משלהם, הם עדיין מחשיבים אותי כמישהי זרה, בסך הכל עוד בת אנוש.
"היינו אחיות פעם." אני לא יודעת למה אמרתי לו את זה, אולי בגלל שביליתי את רוב השנה האחרונה בבידוד והייתי נואשת למישהו איתו אוכל לדבר.
"מה קרה לכן?" הוא שואל ואני מביטה בו לרגע כאילו הוא משוגע, כאילו הוא לא רואה שאנחנו נמצאים בצדדים שונים של המלחמה הזו, אך אז אני נזכרת כי רבים מהמלאכים עדיין קוראים ללוציפר אחיהם, למרות כל מה שקרה.
"אני מניחה שפשוט דפקתי הכל."אני עונה לו בסופו של דבר, ולא מבינה למה לקח לי כל-כך הרבה זמן להודות בזה, אני הרי הייתה זו שדפקה הכל, אני זו שהכניסה אותנו לצרה הזו, אם לא אני, דליילה לא הייתה תקועה עכשיו בצד של השדים, היא הייתה יכולה להיות עכשיו אותה דליילה שאיתה גדלתי, דליילה הביישנית והחכמה, אך אני הרסתי את הכל. אני והסקרנות שלי.
"אני בטוח שאם תדברי איתה, הכל יהיה בסדר." הוא אומר לעברי ומתחיל ללכת אל עבר המושב שלו בשולחן, אתם יודעים, לרגע שכחתי למה הגענו לפה בכלל, שכחתי שהגענו לדבר על מלחמה.
"היא לא רוצה לראות אותי." אני זורקת את המילים לאוויר, ולא מכוונת אותן לאף אחד, פשוט אל החלל, בתקווה שהאמת תגרום לי להרגיש יותר טוב, שהיא תקל מעט את אשמתי, אך זה לא עוזר לצערי.
"היא לא תוותר עלייך רק בגלל שטעית," הוא מחייך לעברי, היה לו חיוך מקסים אך החיוך ההוא לא הגיע אל עיני הניצוצות שלו, וז היה מה שהטריד אותי."אתן הרי אחיות."