איזון

"היי, מותק." אני אומרת ומחייכת למראה ההפתעה על פניה שנייה לפני שהיא רצה לחבק אותי. אני מניחה שזו הייתה בדיוק התגובה לה ציפיתי ממנה, היא הרי תמיד הייתה הנערה הזהובה, זו שעושה הכל נכון.
יש משהו מרגיע בחיבוק שלה, משהו שגורם לי להרגיש בבית. הייתי יכולה לבלות את כל ימי עטופה בחיבוקה ולא לתהות אפילו לרגע אחד אם אולי יש משהו חוץ מזה, משהו טוב מהחיבוק הזה, משום שאני יודעת כבר עכשיו שאין דבר טוב ממנו.
"התגעגעתי אלייך כל-כך," היא אומרת ומהדקת את אחיזת בי."איפה היית במשך כל הזמן הזה?" היא שואלת, וברגע ההוא, היא הורסת את הרגע שלנו, השאלה הזו מחייבת אותי להרחיק אותה ממני, בגלל שהיא מחזיר אותי אל המציאות.
"את לא רוצה לדעת." אני אומרת, קולי קריר, ואני יודעת שזו הייתה טעות לדבר איתה, שאסור היה לי לבוא לפה.
"למה לא?" היא שואלת, ומרחיקה אותי מעט מחיבוקה, רק מספיק בשביל להביט בעיני.
"בגלל שאני לא רוצה להרוס את האשליה שלך, מלאך." אני עונה לה, ומסרבת לפגוש את מבטה, אני יודעת שאם אביט בעיניה עכשיו, המילים יצאו מפי לבד ולא תהיה לי שום דרך לסנן את מה שיוצא מהן, אני לא אוכל להגן עליה מהאמת.
"תספרי לי." היא אומרת, נימת קולה מצווה עליי ואני מרגישה כיצד מגעה מתחמם סביבי, ידעתי שהיא מנסה להשתמש בכוחותיה עליי, וזה לא מצא חן בעיני.
אני מתרחקת ממנה ולמרות שאני יודעת שהבעת פניי צועקת שנפגעתי, לא עשיתי דבר בשביל לשנות אותה, לא באותו הרגע.
"ובכן יקירתי, בזמן שאת נפגשת עם אלים ולמדת להשתמש בכוחותייך, אני עברתי משהו דומה," אני אומרת ופוגשת את מבטה, היא נראית מודאגת, אך לי כבר לא היה אכפת."רק שמורי היו הרבה פחות נחמדים." אני מורידה את הג'קט שלי בשביל להדגיש את הנקודה, זרועותיי היו מחזה נוראי, נראה היה שלא הייתה פיסת עור ללא צלקת או פצע טרי.
"מה הם עשו לך?" היא שאלה, ומנסה להתקרב אליי בשנית, אך אני נזכרתי באימוני וידעתי שאסור היה לי לסמוך עליה, היא הייתה בצד הנגדי של המלחמה הזו, וידעתי שהיא תעשה את הדבר הנכון, גם אם זאת אומרת שעליה להרוג אותי, ואולי אפילו במיוחד.
"הם עשו מה שצריך בשביל לשמור על האיזון."אני עונה הנימה לא מתחייבת ומפנה את גבי אליה, לא רוצה שהיא תראה כי נפגעתי.
"איזון?" היא שואלת, הבלבול נשמע היטב בקולה, ואנ ילא יכולה שלא לצחוק. במידה מסויימת, אני מבינה שמעמדי היה טוב משלה, אולי בייתי בצד של הרעים, אך לפחות ידעתי מה קורה, ידעתי מי נגד מי ולמה, אך היא, היא לא ידעה דבר, הם הפכו אותה לנשק ולא לשום דבר יותר.
"לעולם לא יכול להיות רק טוב, יקירתי," אני אומרת, אך עדיין לא מוכנה להביט בה."סדר וכאוס הם כמו אחים שאי אפשר להפריד," אני מוסיפה, אך עדיין לא סיימתי."או במקרה שלנו, כמו אחיות."