איזון: מלאכים

"את פגשת אותה." שמעתי את קולו הרבה לפני שראיתי אותו, לא שבאמת רציתי לראות אותו, ידעתי שהוא לא יספר לי כלום ופשוט יסתיר ממני מידע, בדיוק כמו שהם עשו בצורה כל-כך טובה עד עכשיו.
הם הרי לא סיפרו לי שהיא נאלצה לסבול מגורל הדומה לשלי. ידעתי שהכריחו אותה לקבל את התפקיד, תהיתי איך הם שיכנעו אותה לקבל את התפקיד, בגלל שראיתי על גופה את הסימנים וידעתי שאיש לעולם לא יסכים לגורל כזה.
"כן." אני עונה למרות שזו לא הייתה שאלה. ברגע ההוא, דמותה של דליילה עברה במוחי, ולא יכולתי שלא להשוות אותה לנערה שפגשתי רק לפני מספר שעות. לדליילה שלי היה מראה אקזוטי, וגם לנערה הזו, אך פה נגמר הדמיון בינהן, לדליילה שלי היה חיוך עצוב, וזה של הנערה היה שובר לבבות, דלילה שלי הייתה נכבת אל הכלים, והכל החל מעמידתה של הנערה הזו צעק כעס ועליונות. אני מניחה שלא לקח להם יותר מידי זמן להרוס את האדם היחיד על פני האדמה הזו שהיה חשוב לי.
"את מבינה עכשיו למה עלייך לנצח אותם?" הוא שואל בסופו של דבר, ואני נותת לצחוק מריר להיפלט מפי, אלוהים, הם כנראה בטוחים שאני מטומטמת.
"לא." אני לא מבינה למה אני עונה לו בכלל, לעזאזל, אני אפילו לא מבינה למה הסכמתי לשחק את המשחק שלהם, למה הסכמתי להיות בצד שלהם. נכון, הם היו אמורים להיות מלאכים, אך זאת לא אומרת שהם היו יותר טובים מהשדים שהחזיקו בדליילה, זאת רק אומרת שהם פגעו בי פחות כרגע, אך ידעתי שברגע שהם יסיימו איתי, מצבי לא יהיה טוב יותר מזה שלה.
"את צריכה לעשות את זה בגלל שהם יעשו לכל האנושות מה שהם עשו לבת האנוש שלהם, הם לא יחוסו על איש." הוא אומר, ניתן ממש לשמוע את האש בקולו, אך כל המלאכים דיברו כך, לכולם היה ניצוץ בקולם והם היו יכולים לגרום לנו לעשות הכל בעזרת מבט יחיד אל תוך עיניהם, אלו שנראו כאילו הן עולות בלהבות. לעולם לא הייתם יכולים לתהות ולחשוב שהמלאכים האלו הם כמונו, הם חושבים שאנחנו נחותים מהם, הם היו מוחקים אותנו מעל פני היקום אם היו יכולים, אך למרבה הצער, או המזל, תלוי באיזה צד אתם, אלוהים אינו מרשה להם לעשות זאת.
"אנחנו צריכים לחסל אותם," הוא אומר, ואני לא יכולה שלא לשים לב שלמרות שבקולו יש כל-כך הרבה אש, כל שגופו משדר זו קרירות."אנחנו צריכים לחסל את האפלה." היה משהו לא בסדר במה שהוא אמר עכשיו, אך לא הצלחתי להבין מה, עד שנזכרתי בדבריה של דליילה.
"אתה לא יכול לחסל את האפלה בלי לחסל את האור." אני אומרת, ומחכה לראות מה תהיה תגובתו לדברי, מזל שאני לא צריכה לחכות הרבה.
"זה לא חשוב," הוא מסנן לעברי, ומבטו בוחן אותי, נראה שהוא עדיין לא מבין איך דווקא אני הפכתי לבחירה של המלאכים."העיקר שנחסל אותם." הוא מוסיף, ומחייך לעברי, זה היה חיוך מלא בוז, וברגע ההוא הבנתי משהו, המלאכים יודעים שאין להם סיכוי אמיתי לנצח את המלחמה הזו, לא בלי להרוס את עצמם ואני הסכמתי לעזור להם בהתאבדות ההמונית שלהם.