איזון: המלאך בספריה

"אני שמח שהגעת." המלאך אמר ברגע שפתחתי את הדלת לספריה. רציתי לצחוק ולומר שלא היתה לי ברירה אך החלטתי לשתוק.
אני לא רציתי להיות פה, אך המלאכים לא נתנו לי שום אפשרות אחרת, הם מקפידים להשגיח אחרי כל צעד וצעד שלי, זוכרים לי כל שגיאה אך לא משבחים אותי על דבר.
אני מביטה סביבי, אך למרות ששמעתי את קולו לא ראיתי את המלאך, לפחות לא עד שפניתי מעבר לפניה.
מעולם לא ראיתי את המלאך הזה מקודם, ולמרבה הצער, אני גם לא זוכרת איך שליח המלאכים קרא לו.
שיערו היה לבן ועל אפו היו זוג משקפיים במסגרת ברזל דקיקה, הוא נראה בשנות החמישים לחייו, אך לא היה ניתן לדעת עם מלאכים, הוא היה יכול להיות בן אלפיים שנה ואולי אפילו מבוגר יותר מהיקום.
המלאכים האלו לא היו כפי שציפיתי, זאת אומרת, ידעתי שהם לא יהיו כמו אותם מלאכים מסיפורי ילדים, אך מעולם לא חשבתי שהם יהיו קרים כל כך, נוקשים וחסרי כל רגש.
היה ניתן לחשוב שבשלב זה אני אעדיף את השדים, חשבתי שגם אני אעדיף אותם, אך משהו בהם פשוט לא נראה לי. אני יודעת שהזמן איתם עשה לדליילה רק טוב, אך משהו בהם עדיין מפריע לי, משהו שאני לא יכולה לשים עליו את האצבע עדין.
"שבי בבקשה." הוא אומר, ומצביע בעזרת עטו על כיסא לצידו, וכאשר אני מתקדמת לעברו, אני דואגת לבחון את הקירות והספרים, בעיקר משום שאסור לי להיכנס לכאן ללא רשות של אחד המלאכים ואיש מהם לא ירשה לי להיכנס לכאן, אני מניחה שהם פוחדים שאמצא משהו שאני לא אמורה לראות.
"רצית משהו?" אני שואלת בסופו של דבר, יודעת שאם לא אדבר עכשיו, הוא ישכח שאני בכלל שם.
"כן," הוא אומר בסופו של דבר, קולו מהורהר והוא בוחן אותי כאילו תוהה מה הוארצה ממני."רציתי לדבר איתך לגבי הנערה האנושית של השדים." הוא מוסיף בסופו של דבר, ואני כמעט אומרת אומרת את שמה, אך אני מבינה שלא אכפת לו.
"מה איתה?" אני שואלת ומרגישה כיצד כל גופי מתקשח, יש משהו במבט שלו אשר לא מוצא חן בעיני, משהו בדרך בה הוא בוחן אותי." זה נכון שאתן אחיות?" הוא שואל ולפני שאני מספיקה לשקר, אני מבינה שהוא קורא את מחשבותיי ועל כן אין לי שום דרך לשקר בלי להיתפס.
"כן," אני עונה בשקט, מחשבותיי כמעט מרחפות למקום אחר אך אז אני נזכרת שזיכרונותיי הם דבר אישי ואני לא אתן למלאך הזה לחלל אותן."למעשה, אנחנו תאומות." אני מוסיפה, ולא צריכה להשתמש בכוחותיי בשביל לנחש מה יהיה הדבר הבא שהוא יאמר.
"אתן לא דומות." הוא אומר ברגע שהוא מצליח להיזכר בפניה, והפעם אני לא יכולה לעצור את הצחוק המריר."אבל זה לא חשוב," הוא מוסיף בסופו של דבר."אני צריך לדעת אם היא תבטח בך." הוא אומר, ואני נזכרת במלאך שדיבר איתי בפעם האחרונה שבה ראיתי את דליילה.
"אני מניחה שכן," אני אומרת ואז אני מבינה שאין לי מושג למה הוא שואל אותי זאת."למה?" אני מוסיפה, אני דרוכה יותר עכשיו, לא בטוחה לחלוטין מה הוא מנסה להשיג.
הוא מחייך לעברי, אך זה לא היה חיוך נחמד או מנחם, לעזאזל זה אפילו לא היה חיוך זו הייתה פשוט חשיפת שיניים.
"אני רוצה שתהרגי אותה."