איבדתי אותה באילת
איבדתי אותה באילת.
אני והיא ישבנו על ספסל בחוף שמורת האלמוגים באילת. אני לבוש בחליפת צלילה ומחכה שכבר יגידו לי להיכנס ולצלול.
היא הייתה יפה, בהקה, אפשר להגיד עליה שהיא נראתה כמו 1000 יהלומים, ואהבתי את זה. ועוד יותר אהבתי, את העובדה שהיא שלי.
אני מסתכל עליה ומרגיש שהיא כבר חלק ממני, שלכל מקום שאני הולך היא נמצאת איתי, וכולם כבר רגילים אליה.
עכשיו אני מסתכל על הגלים וחושב לעצמי שצלילה, היא דבר די מסוכן, כלומר, אם נגמר לך החמצן מתחת למים וכל מיני שטויות כאלה. אם משהו יקרה, איך אפרד ממנה?
אני אומר לה לחכות לי ליד התא שבו אני שם את חפצי, בזמן שמדריכת הצלילה שלי קוראת לי.
המדריכה מדברת ומדברת ועושה לנו תדרוך. אני מקשיב לכל מילה שהיא אומרת, ומבצע את כל מה שהיא דורשת, אני רוצה הרי לחזור.
הקבוצה שלי ואני נכנסים למים, לא מביטים לאחור.
שאני לא אתחיל לדבר אפילו על העולם התת ימי המדהים שאני כל כך אוהב.
בסהכ הייתה צלילה נחמדה ומלמדת. חברה לקבוצה אפילו קלטה זהרון במים (שכמובן שהתרחקנו ממנו כמה שיותר מהר).
יצאנו החוצה מותשים ועייפים, אני מפרק את הציוד, שוטף אותו והולך לכיוון התא שלי.
כשאני מגיע לשם אני מגלה שהיא לא מחכה לי כמו שהבטיחה. היא לא שם. דמעות קטנות מתחילות לזלוג לי על העיניים, ואני אומר לעצמי: ״אל תישבר״. אני מחפש אותה בכל המועדון, אפילו שואל עוברי אורח האם הם ראו אותה. אני מקבל עוד תשובה שלילית עם כל שאלה.
אני מנסה להרגיע את עצמי אך לא מצליח. למזלי, קוראים לנו עכשיו להסעות לאכסנייה שהתאכסנו בה. קיוויתי בליבי שאולי היא שם, ושהיא לא נעלמה לי מהחיים, אך הסבירות שזה יקרה הייתה נמוכה.
וכן, כמו שחשבתי, היא לא הייתה שם. וגם לא בשום מקום, ואני היחיד שהיה לי אכפת כדי לחפש אותה.
החופשה באילת הסתיימה. סיימתי בהצטיינות קורס צלילה כוכב ראשון ושני וחזרתי הביתה.
עברו חודשיים מאז שאיבדתי אותה עד שמצאתי אותה.
סוף חודש אוקטובר, מתחילים להריח את החורף. קר, וצפוי לרדת גשם באותו היום. אני מתארגן לבית הספר ופותח את המגירה שלי שבה אני שם דברי טיפוח.
אני פותח את פי בתדהמה ומקפץ בחדר.
״מצאתי אותה!!!״ אני צועק.
״מצאתי את השרשרת שלי!!!״
תגובות (1)
אהבתי מאוד.
אהבתי את איך שאתה מאזן בין הסיפור עצמו לבין איך שהוא מרגיש.
אני לא יודעת אם להתייחס לזה ברצינות מכיוון שבסוף בכלל התכוונת לשרשרת, ממש הופתעתי.
יפה ממש