אח גדול

יום אחד הם פתאום אמרו לי, קבעו לי, שיש לי סוג של אחריות, שמהיום אני צריך להיות בוגר יותר, לדעת להתפשר ולפתח דאגה לאחר.
ככה, פוף… ביום אחד הם סיפרו לי שאני עומד להיות אח גדול.
כל עוד הבטן של אמא לא תפחה הייתי בסדר, לעיתים מהרהר במהות המושג "אח גדול" אבל לא מעבר.
כשאמא התחילה לסחוב את האבטיח הפנימי, זה שבועט מבפנים (מלחיץ…), תקפו אותי מחשבות תהומיות לצד תחושות גאווה. נהפכתי לחשוב, להכרחי, לבוגר, לזה שסומכים עליו ששימור על…
על כלום. הייתה רק בטן ונפש שוחה, תועה, לא היה עוד על מה או מי לשמור.
ואלו היו החרדות הקטסטרופליות, הרגעים שהשתבללתי, בעיקר בלילות, לפני השינה, אחרי הסיפור של אבא.
מה זה אומר בכלל להיות אח גדול?
יש מצב שיזרקו אותי אחרי שאסיים את עבודת השמירה? אוי… למה הם הביאו אותו? מה לא בסדר בי? למה צריך עוד אחד?
כשהוא נולד, בשעות הראשונות שלו, בנשימות הראשונות שלו, הבנתי למה צריך לגונן עליו, הבנתי למה צריך להתפשר ולוותר בשבילו.
הוא היה כלום, יצור קטנטן, כחלחל וחסר אונים. יכולתי לחסל אותו במחיאת כף, כמו יתוש מרגיז.
אבל האמת היא שבדקות האלה הוצפתי בחיבה אדירה. כל כך שמחתי להכיר את אחי הקטן. אפילו נשבעתי לאמא שאשמור עליו כל החיים כי… כי הוא כזה חלשלוש…
בשנה הראשונה הוא גדל מלא! הוא עדיין היה חלש מאוד ועם ראש בומבסטי שהוא בעצמו עוד לא הצליח להרים ולאזן. אבל עדיין חיבבתי אותו, גם כשרוב תשומת הלב של אמא ואבא הופנתה כלפיו בגלל דאגה אינטנסיבית לשלומו.
באמת שהבנתי למה הם מקרקרים סביבו כל כך הרבה. כי זה חשוב, כי הוא חסר אונים, כי צריך לדאוג לו. אמא אמרה לי שאני בוגר ונישקה אותי במצח כשהודתי בזה לפניה.
טוב… האמת שהיא לא דיברה איתי כמעט כל היום אז הנחתי שאולי אני אתחיל שיחה.
קשה לשים את האצבע על אירוע ספציפי אבל אני יכול לשים את כל היד על כל התקופה שבין גיל שנה לשלוש, ולומר, בלב שלם, אחי הקטן הוא שמוק מזוין, מחורבן ותחמן.
כולם כל כך התגאו בו על כלום, על שטויות שהוא מוציא מהפה – דבר כבר אידיוט!
פתאום אני צדדי, שולי, "הבוגר ההכרחי".
והכל סובב סביבו. גם אם שנינו נפגענו ממשחק משותף הכאב שלו חשוב יותר משלי, אני צריך להתעלם מהכאב ולדאוג לו, לעזור לו לא משנה מה קרה.
כמה פעמים האשימו אותי שלא השגחתי עליו, שלא התנהגתי כמו אח גדול. כאילו אני ביקשתי שהם יביאו לי אותו. והוא לא אכפת לו, הוא לא צריך לדאוג לאחר, לו אין את החרדות שלי, את האחריות שהטילו עלי כמו כישוף!
נהיינו חברים במהלך השנים, לפעמים היה מצחיק איתו. הוא שונה ממני, הוא לא גדל כמוני, הוא לא יודע אחריות מה זה, אותו זה לא מלחיץ כי הוא לא חושב על זה.
עם הזמן הפנמתי את המצב ששנינו אנשים שונים עם מחשבות שונות. וברגעי משחק, כשזנחתי את עברי המכובד, כשהרשתי לעצמי להיות משוחרר, כשהתעלמתי מהעובדה שאני אח גדול, כשהתמקדתי בחבר, שהוא במקרה גם אחי הקטן, היה ממש מצחיק ומטופש, היה טוב, כל כך טוב שעד היום זכורות לי בדיחות שישמרו לי בזיכרון כאירועים קאנונים שאין לערער עליהם.
ולצד זה היו ימים ששנאה הטריפה אותי, שתיעבתי את האוויר שהוא נושם, את החלל שהוא שהה בו. מילים שהיה מוציא מהפה נשמעו לי כמו אוסף של בלבולי ביצים. פעם זה התייפיפות על משהו שהוא עשה או חשב ופעם זה ביקורת על משהו שאני עשיתי. מי ביקש שהוא יבוא לפה?
אני כמובן חוטא באינפורמציה מצומצמת על אודות אותו גילוי משונה שחלקו איתי בשנותיי הראשונות.
יש כל כך הרבה בשר ומילים, אירועים, וסיטואציות, ושיחות-דיאלוגים, ומחוות קטנות וכאילו לא חשובות, כל כך הרבה שאי אפשר לזכור, בטח לא היום, בגיל 86, כשאני משרבט את המילים האלו ביד רועדת על פרסומת חלקה בעיתון, כשאני מעוך ומדוכא על כורסה מרופטת בבית החולים, לצד המיטה שאחי הקטן גוסס בה, ובכל זאת אני שב ושואל את עצמי שוב ושוב – מי בוחר להיות אח גדול?