אחת אור- ירח, ושנייה קרן- שמש.

פורשת כנפיים, עפה.
כל נוצה כבר עוברת את המטר, והכנפיים ארוכות.
לבן בוהק, מסנוור, אור צחור שהכנפיים משדרות.
העננים מדגדגים כבר את כפות רגלי, ואני למעלה.
פניי פונות מטה, ואני יורדת.
ידיי מושטות לצדדים, והרוח מכה בפניי.
ההרגשה טובה.
מעט קר, אך שמלתי הלבנה הארוכה מפצה על חסרון זה.
שערי הארוך והסבוך מתעופף סביבי, ונכנס לשדה ראייתי.
נשיפה קלה מפי מחזירה אותו למקום, אך בין רגע הוא חוזר להציק.
כמה עצים מהקרקע מבצבצים בשדה ראייתי, והירוק הכהה מותיר בי תחושת רוגע.
עורי הלבן נמתח כשידיי פונות מטה, ומיד לאחר מכן משנות מקום כשגופי מתאזן ונוחת בקרקע.
הדשא הירקרק מדגדג את כפות רגליי, והבד אשר נועד לכסות את שערי מבצבץ מהתיק הלבן שלקחתי איתי.
חום היום העיק עליי, עכשיו, כשאני באדמה, וכיסיתי את שערי עם הבד הלבן שגונן עליי מהשמש.
נגינה נעימה נשמעה מבית עשוי אבן הנמצא במרחק.
האור שהופץ ממנו והחלונות הפתוחים העידו על נפש חיה שעוד נמצאת שם, והגינה אשר ניצבה ליד גדלה פרא.
השבתי את כנפיי לעורי ונקשתי בדלת.
"כן?" שאלה נערה צעירה כשפתחה את הדלת.
"אור?" שאלתי
"כן, מי זה?" אמרה
"זו אני. קרן – שמש. קרן. באתי להחזיר אותך." אמרתי בחיוך.
אור- ירח פתחה את הדלת וחיוכה עלה ונמתח בפניה.
"קרן!" אמרה ופתחה את הדלת. "אני כל כך שמחה לראות אותך!"
נכנסתי לדלת. כל כך הרבה עברתי פה, ודבר לא השתנה.
"איפה חושך?" שאלתי .
"הוא חזר לעננים. האפלים." ענתה וחיוכה נחמק.
אולי משהו כן השתנה.
"בואי. אור. בעננים מחכים. כולם התגעגעו להרגשה הנעימה על עורם. אני התגעגתי."
"אבל.." היססה. "הם לא כועסים?"
"בוודאי שלא, אור. הבגידה הייתה מוצדקת. זו הייתה אהבה." עניתי
"כן.. אהבה שלא התמששה." ענתה ודמעה זלגה.
"אור… בואי. בבקשה." עברתי כבר למצב שבו התחננתי.
"בסדר." הסכימה לבסוף.
"טוב.. " אמרתי , וספרנו יחד:
"1.. 2.. 3..!" בשלוש פרשנו את כנפינו. אני בלבן צהבהב, והיא בלבן כחלחל.
וככה, שתי מלאכיות. אחת אור- ירח, ושנייה קרן- שמש, אחיות. שילבנו ידיים ועפנו.
בכל זאת, היא הייתה שבורה. אחרי שנים של בגידה, אור חזרה.