אחרי כל הזמן הזה?

זה היה יום יבש יחסית לימים אחרים, אך עדיין יכולתי לחוש את ריח הפרחים ולשמוע את הציחקוקים של נכדי בצד השני של החצר.
היא ישבה בכיסא מתנדנד במקום מוצל באותו חצר וקראה ספר. ספר ילדותה אם כך אתם קוראים לזה. זו הייתה שנת 2062 צעירה היא כבר לא הייתה. כל חייה עברו לה כנגד עיניה. אך זכרוניתיה עדיין נשמרו. בילדות כלכך הרבה דברים היא לא הספיקה לעשות שהיא הצטערה שהיא לא הספיקה. אך היא עדיין אותו אדם והיא זכרה את מעשיה ומחשבותיה עוד מאותה תקופה.
היא הייתה צעירה, שמחה ותמימה. בלי ידע עולמי מפתיע. עם הגיל היא נאבדה בעסקיה אך גם הזמן הזה עבר ובמקום תעסוקה את מוחה הציפו מחשבות, רצון ואמת.
אך לפעמים היא גם רצתה להנות ולחזור לאותה תקופה.
זה לא היה רצון אסור. זה היה רצון חופשי דומה לשל אחרים.
"סבתא, סבתא, מה את קוראת?"
הסתובבתי בכיסאי לעבר שתי נכדותי . צעירות, תמימות ועם חיוך בעיניים. תמיד נהנתי ממראה ילדים כולכך שמחים ותמימים מעתידם. רציתי להגן עליהם מהסביבה אך לא יכולתי.
האמת הייתה חלק מהתבגרותם. וזאת אי אפשר למנוע.
בעוד ששקעתי שוב במחשבותי גם בתי יצאה מהבית לעבר הגינה ומיד עלה על פניה חיוך למראנו.
היא התקופפה לצד בנותיה וחייכה.
ואני כמו התעוררתי מחלום ועניתי.
"הארי פוטר, סיפור ילדותי, כולם אהבו אותו"
בתי חייכה כממתיקה סוד ושאלה.
"אחרי כל הזמן הזה?"
"תמיד"