אחרי הסוף

העולם החשיך בהדרגה. איני זוכרת את התאריך המדויק, הייתי בת ארבע עשרה ומסביבי שרר כאוס מוחלט. בהתחלה אף אחד לא האמין שהעולם יגיע לסופו אך הימים עברו ודברים התדרדרו במהירות. זה התחיל מסופות בלב ים, וירוסים קטלניים שהתפשטו וקטלו חיים ללא רחמים, הרי געש ישנים שניערו, התפרצו ושרפו עיירות שלמות, הטכנולוגיה גססה ודהתה על רקע המלחמה שפרצו בין המעצמות. כשברית המועצות הודיעה על כוונתה לשגר פצצה גרעינית אל עבר בריטניה ידענו שהסוף קרב. המניע העיקרי שלנו הפך להיות הישרדות.

בלילה אחד החיים של כולנו הפכו לרצף של תמונות שהתחלפו בהרף עין, ללא הסברים מיוחדים, ללא מילים – לאף אחד לא היה זמן למילים, רק לפעולות. היינו חייבים לפעול. אז החלטנו לברוח.

התרוצצתי בחדרי, בוחרת באקראיות חפצים וזורקת אותם לתוך מזוודה ענקית. בגדים, ספרים, תמונות משפחתיות ביחד עם המסגרות שלהן. הראש שלי הסתובב כל כך מהר שלא יכולתי לברור בין מחשבותיי. הייתי חייבת לזוז כדי לא להשתגע. מה לוקחים איתך כשהעולם מגיע לסופו? לאילו זיכרונות מגיע להישמר ואילו אפשר להשאיר מאחור? העפתי מבט חד מסביבי. החדר שבו העברתי את כל חיי, מיטת האפריון הגדולה שלי, עם אינספור הכריות הצבעוניות, השידה עם הבשמים ומעט הקוסמטיקה שהשתמשתי בה, מחברות וספרי לימוד שהיו מפוזרים על שולחן הכתיבה שלי, הפוסטרים על הקירות, כל אלו היו רק חפצים דוממים שאת רובם אצטרך לנטוש. פתאום החיים שניהלתי עד כה, הזיכרונות שלי קטנו והפכו להיות חסרי חשיבות.

נזכרתי בצעצועים שבהם שיחקתי כשהייתי קטנה. התאמצתי כל כך להחביא אותם כדי שאמא ואבא יפסיקו לראות בי ילדה ויתחילו להתייחס אליי ברצינות. חשבתי שאם אדחוף אותם לארגז מתחת למיטה אפסיק להיות תינוקת בעיניהם. עכשיו התגעגעתי לתמימות הזאת. זחלתי מתחת למיטה והוצאתי את הקופסא הנשכחת.

הצעצועים המאובקים בהו בי בעיניים עצובות. בובות חרסינה שאספתי פעם והלבשתי בשמלות, מחברות ישנות שבהן ציירתי, שירים שחיברתי כשישבתי על עדן החלון, ובובות פרווה שפעם היו בין החברים הכי טובים שלי. הוצאתי את הארנבון שלי מהקופסא. הוא היה המזכרת היחידה שלי מסבתא. קירבתי אותו אליי ועצמתי את עיניי. דמיינתי אותה מחבקת אותי. ברגעים הללו הזדקקתי לה יותר מתמיד.

"ג'וליה, חייבים להזדרז." אימא עמדה בכניסה לחדר וידיה קמוצות.

הרמתי אליה את מבטי.

"אני לא יכולה להשאיר אותו מאחור. אני לוקחת אותו איתי." אמרתי כאילו ציפיתי שהיא תתווכח איתי.

היא רק משכה בכתפיה.

"ההסעה שלנו מוכנה. אין לנו זמן לבזבז." העייפות והלחץ הפכו אותה לאדישה.

"אני כבר באה." השבתי והנחתי את הארנבון בתוך המזוודה.

רציתי להיפרד מהחדר שלי, מהזיכרונות שלא יחזרו, מהחיים שהיו לי פעם, אך היא לא נתנה לי הזדמנות. העיניים הנוקבות שלה דחקו בי להזדרז. היא לא עזבה עד שיצאתי ביחד איתה, גוררת את המזוודה הכבדה מאחורי גבי.

עברנו במסדרונות השיש המבריקים בנקישות מהירות של עקבים. כולם כבר היו בחוץ. היינו האחרונות לעזוב את האחוזה. הצצתי בפעם האחרונה בנברשות הזכוכית שנתלו מעל התקרה, בטפטים הצבעוניים שעיטרו את הקירות ובחדר הסיפרייה שדלתו הייתה פתוחה לרווחה ונפרדתי מן הספרים שנשארו כדי לצפות בחורבן הקרב. דלתות הכניסה הגדולות היו פעורות לרווחה ומהן נשבה רוח פרצים שגרמה לעור שעל ידיי לסמור.

שיירה של מכוניות מונעות עמדה בכניסה. צללנו פנימה אל המושב האחורי של אחת מהן והדלת נטרקה בחוזקה. עיניי נמלאו דמעות שסירבו לעצור. הפניתי את מבטי אל החלון כדי שהוריי לא יראו אותי בוכה. ידעתי שבקרוב הבית הזה יעלה בלהבות ולא יישאר ממנו דבר. ידעתי שאם לא היינו בורחים היינו עולים בלהבות ביחד איתו. אך עדיין, המחשבה הזו לא מנעה את תחושת המחנק שנכלאה לי בגרון.

בהיתי באורות המרוחקים של האחוזה וככל שהתרחקנו הם נראו עמומים יותר עד שלבסוף לא נראו כלל. נסענו ברחובות המוחשכים, חולפים על פני רחובות נטושים וחלונות ראווה מרוסקים, מכונית אחת עלתה באש לצידי הדרך ואנשים בודדים במעילים הצטופפו מול האש כדי לחמם את ידיהם. בשולי העיר קבוצה של אנשים שברו את חלונות הסופרמרקט ונהרו פנימה בדהרה. לא שפטתי אותם, ידעתי שהם רעבו לאוכל והם היו מוכנים לעשות כל מה שעלה בדעתם כדי להמשיך להתקיים. מישהו רץ לקראתנו והתחיל להתדפק באגרופים על זגוגיות המכונית שלנו.

"תעצרו את האוטו, מנוולים! תעצרו את האוטו!" הוא הצטעק כשרסיסים מן הרוק שלו הכתימו את הזגוגיות. הייאוש גרם לכל מיני סוגים של מעשים משוגעים, חשבתי לעצמי, זה היה הצעד האחרון לפני שאנשים איבדו תקווה. הם היו חייבים לעשות משהו, כל דבר שהוא, רק כדי להרגיש שהם נלחמו מספיק כדי לחיות.

"תגביר מהירות, אדוארד!" קולה של אימא עלה מן המושב לצידי. "למען השם, שיפסיקו להתנהג כמו בהמות!"

רציתי לכעוס על אימא, על חוסר ההתחשבות שלה באנשים שמזלם היה גרוע משלנו, באנשים שלא היו להם הזדמנויות להימלט, באנשים שכנראה יראו את הסוף מתרחש מול עיניהם. אך לא יכולתי לומר מילה. במה הייתי שונה ממנה? ישבתי לי במושב המרווח שלי, כשהדמעות התייבשו על לחיי וציפיתי להגיע למקום המסתור שלנו ולהניח את ראשי על הכר. היינו שונים מאותם מסכנים מורעבים שהתרוצצו ברחובות כי היה לנו כסף. והכסף הזה עמד להציל את חיינו.

כבר אז ידעתי שחיינו בעולם שאין בו צדק. חיינו בעולם שבו כסף ומעמד שינו את הכל.

שיירת המכוניות שלנו התרחקה מקצוות העיר ונבלענו עמוק בתוך הכביש שהוביל אל ההרים. האורות היחידים שהאירו את הדרך היו של הפנסים של המכוניות שלנו שזהרו בעלטה. אף אחד לא דיבר, כולנו היינו עסוקים במחשבות טורדניות שלא נתנו לנו מנוח. אך לבסוף גם אלו פסקו ונותרה רק שתיקה.

נדמה לי שנרדמתי, כי כשפקחתי את עיניי היה אור מסביבנו. לעיניי הייתה הרגשה של דביקות וגרוני התייבש. הייתי צמאה אך לא היו מים באוטו. השיירה שלנו נעה בכביש עוקף בין ההרים.

היינו עשרה איש ממוזלים שמצאו את דרכם אל בונקר שנחצב עמוק בתוך אחד ההרים. זו הייתה המשימה הסודית של אבא, להביא את כולנו בשלום אל מקום המפלט. כמובן שאבא לא טרח לשתף אותנו בתוכניות שלו עד ליל אמש. במשך שמונה חודשים תמימים הוא הנדס ובנה מקום שבו נוכל להתאכסן ולחיות, רחוקים מן המלחמות וממפגעי הטבע עד שבתקווה הכאוס ייפס ויגיעו ימים טובים יותר.

אבא לקח איתנו את כל עובדי הבית מן האחוזה ובנוסף שני חוקרים שהוא עבד עמם בימי שלום. שרי קונורס, המשרת האישי שלו, הטבחית, גברת לינדה אוסקר, מיקה וייס, המנקה, החוקר והמדען אליאס רוסטון, עוזר המחקר שלו ג'ורג' קינגס, הגנן שלנו אדון קרייג ווטרס הזקן ובנו דייויד ווטרס.

לא ידעתי מדוע אבא בחר דווקא באנשים הללו כדי להסתתר ביחד אך אבא לא נהג לחשוף את מחשבותיו בפניי. הוא תמיד היה ככספת שלא הייתה לי גישה אליה. הוא לא נהג לשתף אותי בענייניו והייתי ספקנית לגבי מידת השיתוף שלו עם אמא. האם אמא הייתה אשת סודו הנאמנה או שהוא נסגר גם בפניה, כפי שהוא נסגר בפניי?

היא חייכה אליי כשראתה שהתעוררתי. החיוך היה רגעי ודק על שפתיה.

"האם אנחנו קרובים אל היעד?" שאלתי בקול ישנוני.

"רק עוד כמה שעות, יקירה." היא לחשה. "הפציצו את לונדון בזמן שהיינו בדרך. זה מה שאמרו ברדיו כשישנת."

עיוותי את פניי.

"כמה הרוגים? נפגעים?" שאלתי. בזמן האחרון התמקדנו רק בעובדות, לא ברגשות.

"עשרים ושמונה הרוגים. שבעים וחמישה נפגעים. זה החיילים הפולנים. הם דורשים נקמה ומאשימים את האנגלים בתקיפה שהייתה בשבוע שעבר." היא השיבה ואז הפנתה את מבטה אל החלון. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר."

"את יכולה לספר לי עוד על המקום הזה שאנחנו נוסעים אליו?" שאלתי בסקרנות.

"לא עכשיו, ג'וליה." היא השיבה בעצבנות, כאילו כל מילה שלי הרגיזה אותה. "ותשתדלי לא לשאול יותר מדי שאלות עד שנגיע. אבא יסביר את הכל."

העברתי את שארית הנסיעה בבהייה אינסופית בנוף מבעד לחלון. ההרים מסביבנו היו כמו בית כלא ענקי מבטון בעיניי. הם היו עצומים בגודלם ונראו לי אימתניים. קצוותיהם כמעט נגעו בעננים האפורים שמעלינו. קיוויתי שנגיע בקרוב כדי שאוכל להתמתח כמו שצריך. כל גופי היה רדום ואדיש. צפיתי באבא נוהג ולא יכולתי לקרוא את הבעת פניו מבעד למראה הקדמית. עיניו היו ממוקדות בדרך אך רחוקות, גופו היה מתוח כקפיץ והוא לא דיבר אליי אפילו פעם אחת במשך כל הנסיעה.

מחשבות כפויות טובה התגנבו לראשי. תהיתי האם היה זה באמת היינו צריכים להסתתר או שהיינו צריכים להישאר ולספוג את המכות שאחרים קיבלו בלית ברירה. תהיתי אם המלחמה והאסונות שהתרחשו מסביבנו היו תירוץ מספיק טוב עבורנו כדי להימלט ולנהוג כמו פחדנים. תהיתי האם יש גבול כלשהו ברגשות האנושיים שאם עוברים אותו אז מפסיקים להרגיש. והאם אני כבר הגעתי לגבול הזה או שעדיין הרגשתי משהו?

כבר לגמרי לא הייתי בטוחה בשום דבר. הנחתי יד אחת על בית חזי. לבי פרפר מתחת לאצבעותיי. אומנם נשמתי אך לא הרגשתי חיה. ואם כך, למה כל הבריחה הזו הייתה שווה, אם בדרך איבדנו את כל התחושות שהפכו אותנו למי שהיינו פעם? ידעתי שמהיום הזה שוב דבר לא יהיה כפי שזה היה בעבר. העולם החשיך בהדרגה אך כך גם הרגשות שלנו, הלכו וכבו ביחד איתו.