אחרית הימים

הרעיון הזה של אחרית הימים, של גאולה, בבסיסו מביע את ההשערה שהעולם תכליתו סבל ויסורים וכל מטרתנו כאן היא להמתין שיחלפו ונגאל מהם.
ואולי העולם באמת כזה, כולו סבל ויסורים, אך מי באמת יכול להבטיח לנו גאולה?!
אני מסתכל על הרחובות הומי האדם, האנשים הולכים, מדברים ביניהם, מעשנים ואוכלים, וכל מה שאני רואה הוא חיות תועות שאיבדו את דרכן. במקום פשוט לשרוד ולהתרבות, כמו שאר היצורים, בני האדם מחפשים להם תכלית, איזו מטרה אחרת לשמה הם קיימים. חלקם חובשים כיסוי לראשם, חלקם מתהדרים בחליפות של קריירה, אך כולם ללא יוצא מן הכלל מנסים לספק תירוץ לקיומם בדרך כזו או אחרת.
אני עושה את דרכי אל עבר תחנת הרכבת בערב החורפי. השמיים סגריריים, יש ריח של אחרי גשם והרחובות שטופי מים. מסביבי אנשים ועוד אנשים, המולתם המבלבלת לא מובנת לי בדיוק כמו מחשבותיהם הנסתרות מפניי. אני עובר בעמדת הבידוק שבפתח התחנה, אוסף את התיק שלי מהמסוע של מכונת השיקוף וממשיך אל עבר המדרגות הנעות המובילות מטה אל הרציפים. כעת נותר לי רק להמתין לרכבת. הרבה מהחיים האלה הם המתנה, אני תוהה, המתנה לרכבת, המתנה למוות, המתנה לגאולה. האדם ממתין במקום לקיים את התפקיד שהטבע הקצה לו, הכל זה המתנה. הרכבת מגיעה, אני עולה עליה יחד עם המון האנשים והיא יוצאת לדרכה. לאן תיקח אותי הרכבת היום? אולי למקום שקט שיש בו ים, למקטע חוף מבודד וריק מאדם, שם אוכל להמתין בשקט, בעוד הגלים מכים בסלעים ונשטפים אל החוף, מקציפים ונמוגים. אולי שם אבין…
בום!
רעש התרסקות קוטע את מחשבותיי, הרכבת נעצרת באחת. מסתבר שבעוד שאני הוגה במחשבות, אדם אחר החליט להפסיק להמתין לגאולה מן היסורים וקפץ אל מתחת לגלגלי הרכבת.
עוברות דקות ארוכות ואז הרכבת ממשיכה בדרכה, כל העניין נשכח, ממשיכים בהמתנה.