אחרית הימים

הסתובבתי במטה עוד שעתיים אחרי שכיביתי את הטלוויזיה. השעה הייתה כבר אחת אחרי חצות. מרוב סיבובים התחלתי להזיע והתלבטתי ביני לבין עצמי האם לרדת מהמטה ולגשת למטבח כדי לקחת לעצמי כוס מים . הבעיה שאני מפחדת להסתובב בלילה. קצת מתביישת להודות שפחדים ילדותיים על יצורי לילה אימתניים משתלטים עליי כשהחושך יורד. בקיצור כל שנותר לי זה לבהות בתקרה ולחשוב מחשבות.
ברור לגמרי שקצת אחרי פסילת העניין עם כוס המים ןתהייה לגבי שינוי צבע השיש במטבח והוספת חרסינות, עלתה הכתיבה על הפרק. הגיע הזמן לכתוב משהו בכיוון אחר. מה עם שירה? כבר הרבה זמן לא עסקתי בחריזה.
די תפסיקי מיד עם כתיבת שירים הם יוצאים תמיד בנאליים ומרגישים מיותרים…
טוב אם אני לא מפסיקה עם זה לאלתר אני יורדת מן המטה לסיבוב קצר…
בקיצור זה נמשך עוד כמה דקות עד שאיכשהו ברצף האסוציאציות שפקד את מחשבותיי בשעת לילה מאוחרת נזכרתי באמא של חברה לכתה של הילדה.
עברו כבר שנתיים. כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה.
אז החלטתי לכתוב עליה אבל בעצם לכתוב עליי, כי לה כלום כבר לא יקרה, לה זה כבר לא ישנה, אבל לי זה אולי יזיז משהו אולי אני אשתנה. נו, לא באמת. על מי אני עובדת.
אחרי כמה דקות חשבתי שאולי במקום לכתוב בקול של אשה, קולי יבקע דווקא מדמות גברית. ככה החשיפה תהיה קטנה יותר, בכל זאת לא חייבים לחשוף את כל הקלפים גם אם אני מתעקשת לכתוב מהקרביים.
זה לא יהיה אותו דבר. להיות אמא, לאבד אמא. זה אחרת ועמכם הסליחה כל הגברים שקוראים עכשיו שורות אלה ומתרעמים על הקביעה הזו. זה גם יהיה מאוד דומה לספר שאני קוראת עכשיו. אז איפה המקוריות ואיפה הקול שלי. אני לא רוצה להידמות לאף אחד או אחת.
עוד קצת מחשבות עוד סיבוב לצד ימין ואז שמאל. אולי נעיר אותו? מה יש? למה אני צריכה לסבול לבד? בסוף הוחלט שלא. הוחלט בידי הצד הפולני של הגנום. אני עוד עלולה להידרש לפעילות אירובית לשעת לילה מאוחרת ולמי יש כוח לזה עכשיו, אני הרי רוצה לישון.
בסוף נרדמתי וגם חלמתי…
שעתיים להרוג עד שאאסוף את הילדים, מה כבר יש לי לעשות עם עצמי? מצב האנרגיה בעובר ושב לא נזיל במיוחד. החניתי את הרכב בחניון הצמוד לגינה הציבורית. לקחתי את הנייד והאזניות שהיו זרוקות לצד על המושב הצמוד לנהג. יצאתי מן הרכב, טרקתי את הדלת והפעלתי את האזעקה.
השמים היו מעוננים, מעט אנשים טיילו בגנה, בעיקר אנשים מבוגרים, או מטפלות עם תינוקות קטנטנים וחמודים. אחרי כמה עשרות מטרים של צעידה איטית תוך ספיגת המראות מסביב, לא משהו שאני מורגלת לו, כי הצעידה שלי תמיד מאוד מוכוונת מטרה וזריזה, עצרתי מול הבריכה המלאכותית.
צמחיה ופרחים כיסו את המים שנראו נקיים במקומות רבים אם כי שלט שנקבע בסמיכות לבריכה, הזהיר מפני שתייתם.
התיישבתי על שפת הבריכה וספגתי קרניי אור בודדות שהציצו מדי פעם מבעד לעננים. אם אני צריכה להגדיר אושר אז זה בהחלט סוג של….רגע קטן ושקט בלי מחוייבות או לחץ. רגע שבו הצבעים, הקולות הריחות נספגים לאט, בלי הפרעה של המפקד האיום והנורא שנקרא זמן.
הזמן…
החורף יגיע עוד מעט…
לא יודעת מאיפה היא הגיעה איך היא הזדחלה מאחור למרכז התודעה, נזכרתי בה: אמא של חברה של הילדה.
אשה צעירה, קטנה ממני בכמה שנים, אמא, יפהפיה, חייכנית ומלאת חיים, קרייריסטית, בת למשפחה מבוססת ומקושרת, חיה בבית חדש ומעוצב. אפשר לומר בוודאות מוחלטת- מושלמת. ואז היא חלתה במחלה והבריאה ושוב, אלא שהפעם היא כבר לא. הבריאה. וככה נגדעו חיים מלאי הבטחות.
כאשר ענייני המוות מחלחלים פנימה הם משתלטים על כל חלקה טובה במחשבה כי הבאה בתור לעלות באוב הייתה חברתי הטובה שקיפחה את חייה בתאונת דרכים בשיא חייה, וגם היא דוגמא ומופת לשלמות.
קרני שמש לא החלטיות שיחקו בשערי ומדי פעם התחבאו מאחורי העננים. קמתי לי ממקום מושבי על שפת הבריכה, צעדתי אל מאחוריה, אל חלקת הדשא, ונשכבתי לי פשוטת איברים. השעון תקתק בראשי, הזמן אוזל, גם הגינה התרוקנה מכל אדם ונותרתי לבדי.
המגע של הדשא בעורי קצת עיצבן אבל הריח הרענן עורר. אושר הוא דבר חמקמק אולי ביום מן הימים אשיג קצת ממנו ואבקבק אותו כדי שלא יברח לעולם. סוג של תרופה לתחלואי העולם, לתחלואי שלי.
הזיכרון משטה בי וגם הזמן בוגד, אני צריכה כבר ללכת? איחרתי? מה לא הספקתי? זיעה קרה שוטפת אותי. אני קמה במהירות ומתחילה לרוץ לכיוון היציאה, אבל זו מתרחקת כל הזמן. אני מגבירה מהירות אבל לא מתקדמת לשום מקום. הלחץ בחזה עולה אני אאכזב אותם. מה יהיה?
השעון המעורר גואל אותי משינה טרופה ותעתועי המחשבה. האמנם?