אחריך

בערב אחרי שנשארתי לבד קראתי את כל ההודעות ממך וחיפשתי את הטעויות שעשיתי. נשארתי ערה כל הלילה, וניסיתי שלא לחשוב על סכיני גילוח.

הלילה ההוא היה כל כך לבד שיכולתי לטבוע בזה. רק אני והאינטרנט והתרופות שלי, הקופסה הסגורה מונחת על המיטה חתיכת זכוכית שבורה. לא נגעתי בהן כבר שבועיים בערך.

ידעתי שלא תחזור; באיזשהו מקום מזוכיסטי נהניתי להזכיר לעצמי את זה, לחטט הפצע, לנשוך את החתך הפתוח. קיוויתי שתחזור וידעתי שלא תעשה זאת.

האינטרנט מלא בשאלות, אבל לא היו לו תשובות בשבילי. בכיתי קצת בשביל הדרמה שבעניין. הייתי רעבה אבל המטבח היה ריק. חיכיתי לך מתוך אינסטינקט.

בערב אחרי שהלכת נכנעתי לרגרסיה שחיכתה לי כל הקיץ מתחת למיטה. חתכתי קווים עקומים לתוך הירכיים שלי והטחתי את הראש בקיר. זה לא היה רומנטי או נעים לעין אבל עשיתי את זה בכל אופן, כי לא הצלחתי לגייס אכפתיות.

לא הבנתי למה הלכת, אבל הרי מעולם לא הבנתי למה נשארת מלכתחילה, למה מישהו נשאר בכלל, אז לא טרחתי לשאול. הטחתי את הראש בקיר, חיפשתי באינטרנט סיבות לחיות, התפרקתי לעשרים ואחת חלקים, עם קצוות משוננים וסדקים, בדקתי אם אני מתאימה בארון שלי, מתחת לקולבים שהחזיקו שמלות וג׳ינסים שגרמו לי להרגיש יפה פעם, התפרקתי, התרסקתי, התפרקתי,

הלילה שאחרי שהשארת אותי לבד היה מכוער. לא כי עזבת, סתם. השמים היו בכתום זורח של זיהום אור והרחובות היו ריקים ומוארים. שנאתי אותם.

למה לא שלחת לי הודעה? ידעתי שנמאסתי עליך ושנאתי אותך על כך שיכולתי להבין את המיאוס שלך, במעגל בלתי נגמר של סבל, ושכבתי במיטה עם ירכיים מדממות ואור המסך המאיר את פני ורק רציתי למות.

אני יצור נייח, על גלגלים, ואני לא יכולה להתקדם אם אתה לא סוחב אותי מאחוריך. בלילה ההוא נשארתי במקום, מחכה שתחזור, עיניים יבשות והרס מיותר,

אני לא יודעת לאן ללכת, עכשיו כשאתה לא כאן. אני שונאת אותך על שעזבת ובאותו זמן מבינה; אני מחכה לך שתחזור עדיין, אחרי הכול, תמיד, לנצח, אל האינסוף ומעבר לו, אני מחכה, אני מחכה, מיותרת, מחכה, מחכה, מחכה, מחכה,