אחי עידו

רועי אחז היטב בידו של עידו, מסרב לשחרר.
שניהם ישבו על ספת עור דהויה בחדרה של העובדת הסוציאלית, מקשיבים.
הוריו ישבו במרחק מה ממנו, נדחקים האחד כנגד השני בתוך ספת יחיד גדולה במיוחד.
רועי עקב אחר עידו שנקש באצבעותיו על מכנסיו בתנועות מכניות, שחזרו על עצמן כול חמש שניות ולמשך שלוש שניות.

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי בחן את ישיבתו הרפויה של עידו שבהה בריכוז בקיר שלפניהם,
החלק היחיד שנראה בו כנוכח בחדר, הייתה ידו המזיעה, שלפתה בבהלה את ידו של רועי.

"טוב, נתחיל?" חייכה העובדת הסוציאלית חיוך שלא נגע בעיניה, חיוך מתחנחן, מתחנף.
רועי שנא אותה בשלו.

"נגשתם אלי בגלל ירידה משמעותית בתחום הלימודי והחברתי של רועי"
היא הסיטה תלתל מעוך שקפץ שוב ושוב על פניה וחסם את שדה ראיתה.

"חשבתי הרבה על הנושא הזה", "על מי
היא עובדת," חשב רועי, "אין לה מספיק תאים במוח כדי לחשוב כל כך הרבה.

"גם התייעצתי עם המחנכת וסגל המורים בעניין, הגענו ביחד להסכמה, כי נוכחותו של עידו…"
"מה נוכחות של עידו?" קפץ רועי. "ידעתי" חשב, "בסוף תמיד עידו אשם בכל,"

"…היא הגורם המפריע."
רועי שעד עתה הסתכל על החולצה החומה והחצאית השחורה של העובדת הסוציאלית שהשתלבו כל כך רע ביחד, הרים את מבטו ונעץ אותו בזעם בעיניים הכחולות של היועצת,
"הוא שנא עיניים כחולות, הן הלחיצו אותו, יותר מידי חודרות, הצבע שלהן לא טבעי, לא אנושי," הוא חשב.

"עידו?" שאלה אמא.
"הוא ילד חכם, הציונים שלו בסדר גמור. נכון שיש לו כמה מוגבלויות תקשורתיות אבל…"

"נכון, נכון, וואדי". אמרה העובדת הסוציאלית חושפת את שיניה המוכתמות באודם, רועי רצה להשתיק אותה. הוא העביר את ידיו שוב ושוב על שיניו מנסה להעביר מסר שתסלק כבר את המריחה הוורודה והנוראה משיניה.

"אבל אתם צריכים להבין, שהקרבה הזאת מזיקה לרועי. הוא אינו נפרד מעידו, אפילו בהפסקות. ועידו נגרר אחרי רועי לכול מקום".

"ומה רע בזה?" חקר אבא בחוסר הבנה.

"כאשר עידו ורועי ביחד, הם לא מתקשרים עם אף אחד מלבדם" ענתה העובדת הסוציאלית,
וניסתה שוב לקלוט את מבטו של עידו, הוא המשיך להתעלם ממנה, כפי שהתעלם מכולם.

"…וזה ממש חבל שרועי יתבזבז, יש לו פוטנציאל להצליח בהרבה תחומים".
העובדת הסוציאלית השתתקה לרגע ונתנה גם לאמו ואביו לדבר.

"אז, מה את ממליצה לעשות?" שאלה אמו בחשש,

"להפריד בניהם!"

אמרה העובדת הסוציאלית בשלווה מדומה, אך ידיה שניסו למחות את זיעתה נעו בחוסר נוחות על חצאיתה.

"אני מאמינה שגם לעידו יהיה טוב יותר בסביבה תומכת שמותאמת לצרכים המיוחדים שלו."

"להפריד?" נדהם אביו,
"יש אולי דרך אחרת?" אמו הרגישה לא נעים,
"הם לא הופרדו מלידתם יותר מכמה שעות, אני חוששת שזה יביא לתוצאה ההפוכה ממה שאנחנו מצפים". הסבירה את עצמה.

"אל חשש," הרגיעה אותה העובדת הסוציאלית.
"הם יתגברו על זה, הם ילדים חזקים. ביום יומיים הראשונים הם יגיבו קשה, אבל אז, זה יעבור והם עוד יודו לכם על המעשה לכשיגדלו והתבגרו."

אמו נראתה מהוססת, "את יכולה להמליץ לנו על בתי ספר מתאימים?"

בשלב הזה רועי לא הצליח לעצור  בעצמו, הוא חיקה את עידו,
ידו החלה מתקתקת שלוש שניות, הפסקה של חמש שניות ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

"לא" הוא התקומם.
"אתם לא הולכים להפריד אותי". הוא צעק,
"עידו לא צריך בית ספר אחר. אנחנו בסדר!"
כתמיד בשעה שהיה נסער, רועי התקשה לעשות את ההפרדה בניהם.
"הוא", "אני", אלו מילים שהשתמש בהם כי כך היו אנשים רגילים לשמוע, בינו לבין עצמו היה עידו חלק ממנו.

"אני… הוא… אנחנו…" רועי התבלבל שוב. "הוא גאון!" התחנן רועי, "כול הציונים שלו טובים.
אני אהיה בסדר. אני אעזור לעצמי. אנחנו נלמד ביחד". רועי בכה.

"רועי," אמא הניחה עליו יד, רועי התנער ברוגז ממגעה.
"זאת לא בושה שעידו צריך עזרה, זה בסדר, יהיה לו טוב במקום החדש. אני בטוחה. אתה רק צריך להסתכל קצת אחרת על כל העניין" אמו ניסתה לעודד אותו,
"זה יכול להיות פתרון, יהיו לעידו חברים נוספים יהיו…"

"לא נכון," דמעות זעם עמדו בעיניו, "אתם פשוט רוצים להפריד אותנו" טעם הדמעות המלחות חדר לפיו,  מנחם אותו.

"רועי תקשיב רגע, זה לא כול כך נורא. נמצא לעידו בית ספר מתאים, הוא יהיה מאושר"

"לא נכון, הוא לא מכיר שם אף אחד. הם לא יבינו אותו. אף אחד לא מבין אותו מלבדי." רועי רקע ברגלו, בועט ברגל הספה עליה ישבו הוריו.
זעקת כאב פרצה מפיו, "לעזאזל" קילל בכאב וכעס, הוא לא הגניב מבט לעידו לראות את תגובתו כי כתמיד, הוא לא אמר דבר.
רק מבטו חסר המיקוד הופנה לרגע לרגלו של עידו.

רועי מחה בזעף את דמעותיו מלכלך את חולצתו, הוא משך בידו של עידו וזה נגרר אחריו במבט אטום ותקתוק בידיים של שלוש שניות,

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

הפסקה של חמש שניות ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי הוביל אותם לחוף הים.
מרחוק היו נראים זוג הילדים בני התשע כזוג מלאכים זהים.
אותו שער חלק שנפל על עיניים בדיוק באותה הזווית, אותן עיניים אפורות שמזכירות קצת את הים כשהוא סוער, גם בגדיהם תאמו אחד לאחד.
אך המסתכלים מרחוק לא ראו כי עיניו של האחד בוהות וקמט ריכוז תמידי נמתח במצחו, הם לא ראו ילד השקוע בעולמו הפנימי .
גם רועי לא ראה, ולא משום שהיה עיוור או טיפש, אלה משום שעידו חלק איתו את עולמו, או שמה רועי חלק את עולמו עם עידו? הדבר לא היה ברור לשניהם.
בתחילה רועי התיישב על הבוץ מצטרף לעידו שיצר גומות קטנות בחול עם תקתוקיו

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

ואז התכנסו שניהם בעולמם, מותירים מאחור את הים, החוף והאנשים. הם לא הוציאו מפיהם מילה אחת במשך כול משחקם. המחשבות הן שדיברו,
והתקתוק… 

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

שלוש שניות, הפסקה ומרווח של חמש שניות בין תקתוק לתקתוק ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

חיוך ובהייה הוחלפו בניהם, חיבוקים חונקים ושתיקה ארוכה.

רועי כבר לא ראה את החוף, לא את הים אותו אהב כל כך, לא את האנשים  ולא את סוכת המציל הישנה שעמדה קרוב לספת הים.
הוא ראה חול, קילומטרים על קילומטרים של חולות ומדבריות. היה זה העולם של עידו, זר ומנוכר, ובודד, כל כך בודד. הנחמה היחידה של רועי במקום הקדום הזה היה נוכחותו התמידית של עידו לצידו וההבנה שכמו שהוא חש בודד ומבוהל בעולמו של עידו כך עידו חש בעולמו שלו.
לרגע נותר רועי לבדו בקריאות נואשת הוא קרא לאחיו, עיוור ולאה התרוצץ סביב עצמו מבוהל ומבועת נופל ומועד על כל צעד ושעל, מחפש את הדרך חזרה, הדרך לעולמו המוכר, עם אנשים וים וסוכת מציל רעועה. הוא צרח נואשות כדי שעידו ישמע אותו, וזה האחרון הגיע, מחבק את רועי המבועת ומתקתק איתו
בידיהם במשך שלוש שניות,

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

הפסקה של חמש שניות ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

האנשים שהתבוננו מהצד התקשו להבין את המחול שלפניהם.
את תנועות המצוקה של אחד מן הילדים הם דווקא הבינו, פניו היו מלאות מבע, אך הם לא הבינו מה תוקף אותו.

"מסכנים" לחשה אישה כאשר ראתה את זוג ההורים גוררים אחריהם את זוג ילדיהם החולים.

כאשר  שבו מהים רועי התיישב במיטתו וקבר את ראשו בין רגליו.
הוא לא שכח מדוע ברח לים, הוא לא שכח מדוע גרר איתו את עידו.
עכשיו הגיע תורו להתכנס בעצמו.
"עכשיו הוא לבדו," חשב, "מכל מקום יהיה בקרוב כשעידו יורחק ממנו," בכי טיפס ממעקי בטנו והרעיד את גופו, מטלטל אותו, חוסם את האוויר לראותיו.
הוא דמיין את מציאות חייו החסרים, הריקים כשעידו לא לידו למלא אותם.
אך כשכבר חשב כי אינו יכול לשאת את הבדידות והמראות הרעים החוסמים את ראייתו
ידיו של עידו עטפו אותו חרישיות, מגושמות, אוהבות.
שניהם היו כעת בעולמות מקבילים אך זה לא הפריע להם לאחוז אחד בידו של השני ולקרוע את קרום עולמם הדמיוני.

הדממה הופרה רק לקלות התקתוק

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

לאחר רגע גם רועי הצטרף, תקתוק של שלוש שניות,

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

הפסקה של חמש שניות ושוב מתחדש התקתוק וחוזר חלילה…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי הבין את משמעות התקתוק המשותף.
הוא סימן יציבות, ביטחון, תקתוקו של עידו עודד אותו.
רועי הניח את ראשו על ברכיו של עידו ונרדם לצליל התקתוק המנחם.

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי התהפך במיטה, מסרב לקדם את היום שהתחיל, אך במקום להתחפר בכתפיו של עידו כפי שאהב, הוא מצא את עצמו מתחפר בערמת שמיכות.

על אף שעידו תמיד היה מתעורר לפניו, הוא מעולם לא איפשר לרועי להמשיך לישון אחריו,
ולכן העדרותו של עידו הייתה תמוהה חשודה ומעוררת דאגה.
אך לאחר כמה רגעים 
הוא יצא מחדרו ונתקל באמו ואחיו.

הם ישבו מול המחשב והתבוננו בתמונות.
רועי התקרב כדי לראות והבחין בתמונות של חדרי שינה, כיתות לימוד וחדר אוכל עליז.

"עידו אתה אוהב את זה? נכון. מתוק שלי, אתה רוצה לעבור לשם?" אמא שלו  לטפה את שערותיו ונשקה לו.
ואז…
רועי,  שהיה דרוך כדי לראות מה דעתו של עידו בנושא, הבחין
בקטיעה ברצף התקתוק

תיק תק, תיק , תיק תק, תיק

הזעם והפחד שהציפו אותו באותם הרגעים הבהילו גם אותו,
רועי התחיל להשתולל.

"הוא לא רוצה!" צרח, "תפסיקו להכריח אותו. הוא לא רוצה ללכת."
"רועי, מספיק!" אמו צעקה,
"אתה לא יודע מה טוב בשבילו ומה הוא רוצה, תפסיק לחשוב רק על עצמך כי בסוף תגלה שאתה זה שמגביל אותו ולא מאפשר לו לפרוח" אמא השיבה בכעס,
"אני ואבא נלך השבוע יחד עם עידו…", אמא שבה לטונה הרגיל,
"כדי לבדוק את בית הספר החדש ובסוף השבוע, הוא! ורק הוא, יחליט אם הוא רוצה ללכת לשם.
ועד אז… אתה לא מעלה את הנושא הזה שוב. אני ברורה?"

רועי לא ענה, הוא כתף את רצועת ילקוטו, חיכה לעידו שש שניות עד שגם הוא יחקה אותו, ויצא לבית הספר בצעדים מתוחים כשזכר הקטיעה חי בזיכרונו שוב ושוב ושוב.

באותו שבוע רועי לא הצליח להתרכז בכלום, לא בלימודים, לא בחברים גם לא באכילת הסנדוויץ' אותו השאיר בתיקו להעלות עובש.
היה רק דבר אחד שעשה בריכוז מוחלט, אחז היטב בלי להרפות בידו של עידו.

ולא עזר שההורים שלו החלו בהכנות למעבר של עידו.
השבת עברה, שקטה מידי, מאיימת
והוריו עדיין שמרו על שתיקה,מעכבים את החלטתם.

רועי התחיל לקוות, שאולי, רק אולי הגזרה שריחפה עליהם בטלה.
ולכן כאשר שלחו את רועי לבית הספר והשאירו את עידו בבית הוא לא חשד בדבר.

זו הייתה שעת בוקר מאוחרת.
רועי שישב לבדו בשולחן הדו הכיתתי וצייר בעפרונו הלעוס ציפורים פורשות כנף
החל לחוש מועקה, זה לא היה הקור שסימר את שערות ידיו וגרם לו לצמרמורות, זה גם לא הייתה המורה שעמדה לידו והשגיחה עליו מוחק את הציורים בשולחנו, זה היה הכיסא הריק והמיותם שהיה לצידו שגרם לרועי לפנות חרש לאזור המת בחצר בית הספר בו השומר לא הבחין בילדים משוטטים. הוא טיפס בחן מפתיע, אומנם לקראת הסוף, בקפיצה נשרטה רגלו מהגדר החדה, אך הוא שם עצמו כלא מבחין בדבר.

רועי האיץ רגליו בזריזות בשביל הגישה, אך כאשר פתח את הדלת חשכו עיניו, הוא לא היה צריך להכנס הביתה ולהיווכח במו עיניו בהיעדרותו של עידו, הוא לא היה צריך להאזין לדממה שלא הופרה מן התקתוקים,
הוא חש בחסרונו.
כעת משידע שהדבר שהכאיב לו היה הניתוק מעידו. נפל רועי על הרצפה בצרחות.
הפחד והבדידות שחש חנקו אותו, סגרו אותו בצינוק אפל שאין בו אוויר לנשימה,
הוא החל דופק את ראשו בקיר וחופר במרצפות מנסה למצוא תחתיהן את החלק בו שאבד. מנסה למצוא פיסה אחת שתשלים ולו חלק זעיר מהחור שנפער בו, הוא רץ לחדרו, רואה את האין שהשאירו חפציו של עידו.
בכאב ושברון הוא תפס בשמיכתם הזוגית זאת שבחרו ביחד, שנראתה בעיני רועי כמו השתקפות לעולמו המדברי של עידו.

הוריו שהזדעזעו מקולות היגון שהשמיע יצאו בריצה מחדרם ותפסו בו, מנסים לרסנו, לכבול אותו בדיהם כדי שלו יתלוש את שערותיו, שלא ינפץ את ראשו בקיר כפי שקיווה לעשות.
רועי לא נרגע, הוא דרש שיחזירו את עידו,
"אתם הורגים אותנו"
האשים אותם בדבר שלא עשו. הוריו ניסו להסביר שלא כך העניין, שהכל לטובה ויהיה בסדר
"אך הם טעו," ידע רועי. "הם הורגים אותנו."
לבסוף כשתש כוחו מלצרוח, הוא נפל על הרצפה שמוט ומקופל בתוך עצמו.
את התנוחה הזאת אימץ לעצמו כל אימת שלא ישן, כואבות ומיוסרות נפלו דמעותיו על הכרית.
כאב ראש תמידי החליף את הצלילות המתוקה. והבערה בעיניו האדומות בנו אצלו בית קבע.
חלש וחיוור מצער וגעגוע קיבל בברכה את ערפול החושים שהביא איתו החום הגבוה וההקאות שנעשו דחופות יותר ויותר.
למעשה רועי  קדח, מלמל את שם אחיו, תאומו.
הוא חיפשו שוב ושוב בכל הבית והקשיב שעות,
אולי ישמע את קול התקתוק שפסק

……………………………………………

במקביל אליו החלה הרעה במצבו הבריאותי והנפשי של עידו כמו חש את חולשת אחיו, כמו חיפש דבר אחד שיגשר על המרחק, שיעמיד אותם באותו מצב.
 אך המוסד בו התחנך עכשיו טען כי התגובה בין השניים ידועה ותחלוף בקרוב, אביו נסע אליו, מקווה שזאת רעה חולפת, מדחיק את זיכרון בנו הקודח בבית.
אך לא לו נזקק עידו אלה לאחיו, לתאומו כדי שיעברו ביחד את אותם הסיוטים,
כדי שיתקתקו ביחד את אותם התקתוקים.

עברו אך שבועיים וזוג התואמים לא הצליח להתאושש למרבה ההפתעה של אנשי המוסד רבי הוותק.
ההורים הלחוצים שהתמודדו במקביל בשני מערכות שונים החליטו כי הם, ורק הם מכירים את ילדיהם והם יודעים שרק רע יצמח מהפירוד הכפוי שנקטו. ולעזאזל אנשי החינוך שסביבם שלא יודעים כלום על ילדיהם.
הם לא מוכנים לשלם את המחיר!

"רועי" אמו לחשה לבנה הישן בכבדות מקווה שישמע ויתחזק, "אני הולכת להחזיר את עידו. רועי, אתה שומע?" דמעה ברחה מעינה, "הוא חוזר," אמרה ועזבה את החדר אוספת בדרכה את מפתחות הרכב משולחן המטבח.

אך כאשר עידו חזר הבית היה שקט. שקט כל כך כמו שאסור שבית יהיה
בחדר המוכר, על המיטה מוכרת, שכב בנם הבכור…

מת.

היה זה הרגע בו התנפצה מסכת האדישות של עידו,
הוא קפא על עומדו ודמעה יחידה גלשה במורד פניו ונפלה לשטיח, נספגת בתוכו,
             
               "אין רועי"          

אמר, כשפניו קפואות המבע התעוותו.