אחיו רועי

אחיו רועי
תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק.
היד של הילד שלה נראתה מאוד בטוחה בעצמה כשהוא מרים ומנחית אותה על רצפת המטבח, היא שורטת בחול בקעים קטנים וחיוורים של טביעות אצבעות.
היא לעומת היד קצת פחות בטוחה בעצמה כשהיא סוגרת את ברז הכיור. בשקט המשתרר התקתוק של עידו נשמע היטב.
תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק.
היא רוכנת מעליו מתעלמת מהיד המקישה,
"עידו, אתה זוכר איפה אמרנו להוריד נעליים?"
"נד, נד, נד, נד, נד, נד" הוא אומר ושולח את ידו אל העגיל הרוקד ששכחה להוריד לפני כניסתה לבית. מרגיז, פעם היא לא הייתה שוכחת.
היא מרחיקה את ידו, בתנועה שמתיימרת להיות בשליטה, הרפיון בסוף מסגיר אותה. היא שוב מנסה והפעם ראשו מרותק למקומו בין שתי ידיה, היא עוצרת רגע. לא יותר מזה, רק כדי לחדש את כוחותיה. ואז כשראשו אחוז היטב ביד אחת היא משחררת את השנייה ועוצרת את תנודת העגיל.
"לא עידו, לא נד נד. נעליים. אתה זוכר?" היא מתאמצת, למה? אולי מההרגל. היא רגילה לא לוותר לו.
"לא, לא." הוא צורח עליה.
"נד, נד, נד, נד, נד, נד" הוא מניד את ראשו בקצב הנכון. מנסה להסביר דבר שלא היה בכוחה להבין, שלא רצתה להבין. כשזה לא עוזר לו הוא מנסה להתנער מידיה, נחוש להגיע לעגיל ולחדש את נדנודו. היא מרחיקה את ראשה כאילו היה יתוש מזמזם ולא ילדה האהוב. היא אהבה אותו, היא בטוחה, והיא אוהבת גם עכשיו. היא רק לא מבינה למה היא צריכה להזכיר את זה לעצמה שוב ושוב ושוב.
"עידו תן לי יד ונשים את הנעליים בחדר" היא מבקשת כאילו בתקיפות, כאילו בכעס. אבל האמת לא אכפת לה מה הוא עושה עם נעליו. היא רק מחפשת תרוץ להפסיק את התקתוקים שלו, התקתוקים שלו הם שמחרפנים אותה. שמקשים עליה.
תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק. הם סוללים את דרכם במוחה מתערבבים ונדחפים עמוק פנימה. אל זיכרונותיה. מכאוביה. תקוותיה המנופצות. חלומותיה הגנוזים, מאווייה הכמוסים. ואז נעמדים. פשוט עומדים. באמצע, היכן שלא ניתן להתעלם מהם. הם לא נוגעים בדבר, לא מוחקים, לא מחסירים, ובעיקר לא ערים לצער, לאימה, למחול האובדן שסביבם. מטרתם היחידה היא להראות, להשמע. הם לא רוצים להשכח. מי רוצה להשכח? מי רוצה לזכור! בגלל זה היא לא מסתדרת איתם, כי היא רוצה לשכוח, לשכוח ולהשכח.
הוא מנסה לטפס עליה ולהגיע לעגיל.
היא מחייכת חיוך שנועד להשתיק אותו ומצמידה את הילד אל גופה.
אולי כך התקתוק יפסק, זה לא מצליח לה.
"אתה אוהב אותו, את העגיל שלי?" היא מדברת כדי להתגבר על הרעש.
"נד נד נד נד נד נד". מתלהב הילד.
"נכון, נד נד" היא אומרת בחוסר חשק.
"תפתח את היד, ככה. עידו כמוני. תסתכל. יופי"
היא מורידה את העגיל ומניחה אותו בידו.
"נד נד, נד נד, נד נד." הילד צוהל.
הוא אוחז בקצה העגיל ומנענע אותו מצד לצד.
בידה הפנויה, זו שלא אחזה בילד היא מרימה את הנעליים שגרגרי חול המשיכו לצנוח מהם והולכת איתם לחדר שלו.
"רועי! רועי!"
הילד מתפתל בידיה עד שהיא מניחה אותו על השטיח.
הוא רץ למיטה מושך את השמיכה, הופך את הכרית ומזדחל מתחת למיטה.
זו המיטה של רועי, המיטה של רועי! היא נחרדת וקופאת.
"עידו! עידו! מה אתה עושה, תעזוב את זה. תביא לי."
"רועי" הוא חוזר על השם היקר כל כך, האהוב כל כך.
"תביא לי את זה מיד." קולה רועד והגוש בגרון שוב לא מאפשר לה לבלוע רוק.
"רועי" הילד שלה מושך את כתפיו בסירוב וממשיך לאחוז בשמיכה.
"אמא בוכה?" הוא שואל כשהדמעות שוב בורחות לה ולא ממתינות שתיוותר בגפה.
"כן, אמא בוכה"
"גם עידו בוכה?"
"לא, עידו מחזיר לרועי את השמיכה"
"אבא בוכה?"
"לא, עידו תחזיר כבר את השמיכה למקום או שאני אקח בכוח"
"רועי בוכה?" הוא שואל, ועיניו כלל לא ממוקדות בעיניה, הן ממוקדות בשלט יום ההולדת שהדביקה לפני שנה "מזל טוב, רועי ועידו בני תשע".
"רועי? רועי לא בוכה!" היא בוכה, בקול. לא מצליחה להחזיק את היגון בפנים.
הילד מכניס את השמיכה לפה, דוחף ומוצץ בקדחתנות את השמיכה.
תיק תק תיק תק תיק תק התקתוק שלו מתחזק, כמעט בהיסטריה
גם הרעד בידיה מתחזק.
הנשימה קצת חונקת אותה. היא לקחה יותר מידי אוויר.
"רועי כבר לא בוכה. רועי כבר המון זמן לא בוכה" היא מנסה להסביר, ונמאס לה, נמאס לה להסביר דבר שאף פעם לא נקלט.
"רועי, איפה?" הוא מתלהב. נזכר במשחק החדש שלו.
"בשמיכה?" הוא מנער את השמיכה.
"לאא" הוא זונח אותה על הרצפה, היא רוצה להרים אותה, להחזיר למקום. אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת.
"במיטה?" הוא קוטע את מאבקה בצעקה ורץ לחבק את המיטה.
"לאא. בשרותים?" הוא רץ לחדר השרותים וטורק את הדלת בכוח.
"לאא". איפה? הוא חוזר לחדר ומרים את ידיו כלפי מעלה והעיניים הפעורות בתמיהה חושפות את מתיקותו של הילד, מתיקות שהיא לא מצליחה לראות.
"רועי לא פה". הוא מחייך חיוך גדול ומאושר, חיוך שנועד להדביק אנשים, חיוך שתמיד נענה בחיוך חזרה. אך לא הפעם.
כי רועי לא פה רועי לא פה.
אל מול פניה מתחילות זוויות פיו לרטוט בניסיון לשמר את החיוך, החיוך הגדול והמאושר. עם העיניים הצוחקות, עם הלחיים הרכות וחסרות הגומות. עם האמון המוחלט, עם תום הילדות עם ה… פשוט לא מחזיק מעמד וכושל לקו צר ועצוב של שפתיים.
אבל הילד לא מתייאש, שוב הוא מותח את שפתיו בחיוך. קודם זווית ימין ואז זווית שמאל. הפעם החיוך קצת פחות טבעי, פחות מאושר, פחות תמים.
והוא נובל במהירות שבה מחליקות דמעותיה. גם הדמעות שלו מתחילות לזרום.
"אמא" הוא מייבב והיד שלו רצה על ברכיו במצוקה
תיק תק תיק תק תיק תק.
גם היא במצוקה, כי אין לה כוח. אין לה כוח לבכי שלו, ואין לה כוח לפנים שלו ואין לה כוח לתקתוקים שלו.
היא רק רוצה שהם יפסיקו, יפסיקו לקפץ לה מול העיניים, יפסיקו להשמיע את הצליל המרגיז שלהם כשהם יוצרים אינטראקציה עם משהו, יפסיקו לכפות עליה להתייחס. להיות נוכחת.
היא רוצה להפסיק להתייחס, להפסיק, פשוט להפסיק וזהו. לא להיות כאן. להיות שם, עם רועי.
אבל התקתוק הזה והילד הבוכה הזה לא מאפשרים לה.
היא מתרחקת ממנו, מנסה להרחיק ממנה את העיניים המאוכזבות שלו, מנסה לאטום את האוזניים לבכיו.
הייתה שם כרית. הכרית של רועי. זה כבר לא משנה. היא מרימה אותה ומביטה על הציפית.
עיניה פוגשות את קווין, סטיוארט ומי היה השלישי? היא לא מצליחה להיזכר. לכל הרוחות! היא לא מצליחה להיזכר.
תיק תק תיק תק תיק תק
היא מרגישה את הילד נדחק, משתחל לתוך חיקה, הוא מחזיק את השמיכה, היא באה למחות אבל היא לא איתו, היא עם המיניון המטופש הזה שהיא לא מצליחה לזכור את שמו. קווין, סטיוארט ו… איך קראו לו?
תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק.
היא יושבת במיטה של רועי ועידו בחיקה והיא לא מסוגלת. פשוט לא יכולה עם הנוכחות הזרה הזאת, עם התקתוק המעיק הזה.
תיק, תק, תי…
היא תופסת ביד הרועדת של בנה ומשליטה דממה בחדר, הכל כדי לחזור לשקט שלה, לאבל שלה.
וסוף סוף השקט שהיא כל כך ייחלה לו מגיע, היא מהדקת את אגרופיה, משמרת את השקט וקופצת אל מעמקי יגונה, אל תהום דיכאונה. קופצת כמתאבדת. רק בלי להסס, בלי להסתכל לאחור. היא דוחפת לפיה טעמים, פוקחת עיניה למאות צבעים לאלפי מראות. היא ממששת בידה גוף קטן, מריחה את שערו אחרי מקלחת, את זיעתו אחרי משחק, את ידיו אחרי שטבל את ידיו בקערת השמנת. את הבושם שלקח לה בלי רשות. את משחת השיניים הוורודה, מגעילה של הילדים. היא שואפת ונאחזת בהם מתמכרת, מכורה, ומחכה לבוא הצלילים, לצחוק, לשירה, לדיבור הרציני, לצליל נעליו הרצות, לגופו המשתחל קרוב אליה באמצע הלילה, לנשיקה הרועשת על לחייה ולתקתוקים. אלה שלמד מעידו אלה שגרמו לה גאווה, אלה שסיפורו מה היא משפחה, מה היא אחווה, מה היא אהבה.
שום צליל לא מופיע, שום קול לא נשמע. חלל ריק של תמונות וריחות מסתחרר סביבה במהירות. אך בלי הצלילים, בלי הקולות, הרעש, השאון הם מאבדים מכוחם נחלשים ונעצרים עד התמזגות מוחלטת של תמונה אחת ענקית רועי ועידו שוכבים מתחת למיטה רגליהם כלפי חוץ וראשיהם עמוק בפנים היא לא שמעת דבר, רק רואה מדי פעם בעיטות קלות באוויר. היא יודעת מה היא הייתה שומעת לו יכלה
תיק תק תיק תק תיק תק. היא מתאמצת. מחדדת את חושיה, אבל מאמציה לא נענים. דממה איומה, חונקת. מייאשת מסתערת עליה. היא מסתובבת לברוח, להיכן שיש קולות, להיכן שיש דיבור.
להיכן שיש תקתוק?
היא פותחת את ידיה המאוגרפות, משחררת את הידיים הקטנות, הרוטטות בתוכה.
היא אוספת את עידו בידיה, מחבקת, מחבקת באמת. ומנשקת, מנשקת את האף הקטן והמתוק, את הפה הוורוד, את הלחיים הקורנות. את הראש. היא טובלת את אפה בשערו ומריחה אותו, את עידו שלה. אותו ולא את בן דמותו שהלך איתה בשנה האחרונה
תיק תק תיק תק תיק תק.
ידו חוזרת לתקתק וידה מצטרפת אליו משלימה אותה.
תיק תק תיק תק תיק תק.