אחד האדם

06/06/2013 1338 צפיות 12 תגובות

שלום לכולם, אני יהיה המספר שלכם להיום. יש לי שם אבל זה לא רלוונטי. אני יושב במקום חשוך ומרוחק בתוך הראש שלכם. יש לי קול, הוא משתנה לפי הקורא. יש לי מגדר אבל גם זה עלול להשתנות לצורכי הקורא. באותה המידה בדיוק אני יכול להיות מספרת. אולי באמת כדאי לי להיות מספרת. אני בעצם הגשמה של המחשבות שלכם הקוראים, השלכה של האופי והציפיות שלכם עלי המספר/ת. א… אני מצטער, אני… אני סוטה מהנושא. לא הגעתם עד לפה כדי לשמוע עלי, נכון?… היה שווה לנסות.
בכל מקרה הסיפור הפעם יתמקד באדם, זה השם שלו, אדם. אדם הוא בחור בינוני, אין בו שום דבר מיוחד. הוא לא נאה, אך גם לא מכוער, הוא אינו גבוה, אך גם אינו נמוך, הוא לא שמן ולא רזה, וכן הלאה. בסיפור הנוכחי אדם ילמד שכל בני האנוש שווים, מוסר השכל ראוי בהחלט אתם לא חושבים? אתם מוזמנים ללוות את אדם במסע הקצר שלו, ואפילו ללמוד מזה דבר או שתיים. אלא אם כן אתם מעדיפים לשמוע עלי… לא?… אף אחד?… אז נמשיך עם אדם.
הכל התחיל ביום חמישי, אדם ישב במשרדון הקטנטן שלו והעסיק את יומו בעיקר במשחקי מחשב זניחים. סוליטר היה משחק האהוב עליו, משהו באיך שהקלפים מסודרים נתן לו תחושה שהכל נמצא במקום. לעיתים הוא בכלל לא היה מתחיל לשחק אלא רק בוהה בפירמידת הקלפים כאילו החזיקה בתוכה סודות כמוסים מהעבר אשר המגלה אותם יזכה לחיי נצח. אדם לא יחיה לנצח, בעצם זה נס אם הוא יגמור את השבוע שכן היום הוא יפוטר מעבודתו. לקראת שעת אחר הצהריים, חצי שעה לפני סיום העבודה נקרא אדם למשרדו של הבוס.
לבוס קראו דב "דוברמן" אייזנמן, והמשרד שלו היה יותר גדול מכל הדירה של אדם. דוברמן עצמו היה בחור מלא, בעיקר מהאגו של עצמו… בעצם גם משומן. דוברמן הזכיר יותר דב פנדה מרושע מאשר דוברמן, כנראה זה היה שם שנשאר מהילדות. הוא היווה את הפחד של כל המעליות בבניין. כשאדם נכנס למשרד של דוברמן הוא הרגיש קטן כמו נוצרי חוטא במרכז קתדרלה. חיוך מרושע היה מרוח על פניו של דוברמן. ידיו היו פרוסות על השולחן העצום, תומכות בגופו גדול המימדים. אדם התיישב על הכיסא שניצב נגד דוברמן כמו דוד הניצב מול גוליית, רק שהפעם שום אלוהים לא יעזור.
"אדם, מה נשמע?". שאל דוברמן ולא חיכה לתשובה של אדם. "תראה אדם, המצב הכלכלי בארץ ובעולם לא טוב. החברה אמנם הרוויחה כסף, אבל היא הייתה יכולה להרוויח יותר. לכן התקבלה החלטה לעשות קיצוץ רוחבי בכל המחלקות. אתה יודע… על מנת להתייעל. אתה עובד מצוין, אבל אתה עולה לחברה כסף. מה שאני מנסה לומר בעצם זה שתיקח את סוף השבוע חופש וביום ראשון פשוט אל תחזור. אתה לא תמשיך פה בחברה שלנו". אדם נשאר דומם מנסה לעקל את הדברים. לבסוף אמר. "א… אני מפוטר?". דוברמן השתחל בכסא שלו כמו נחש בעשב. "אני לא רציתי להשתמש במילה הזאת, מחקרים מראים שהמילה הזאת מובילה לדכאון אבל.. כן, אתה מפוטר". אדם קם, כנוע כמו חיה בכלוב, ויצא מהמשרד. הוא הלך למשרדון שלו והתחיל לאסוף את החפצים שלו.
המעלית לחנייה נפתחה ואדם יצא מתוכה. הוא עדיין היה מבולבל מהפיטורים, והתהלך נטול רוח חיים. הוא הגיע לרכבו, רנו קליאו שנת 95, כחולה דהויה ומעט מקומטת. את הדברים הוא הניח על הספסל האחורי והתיישב מאחורי ההגה, המפתחות בסוויץ' אך עדיין לא הניע את הרכב. דוברמן הגיח מהמעלית. אדם צפה בו הולך למכונית שלו, מזראטי קוואטרופורטה v8 חדשה, שחורה מבהיקה אפילו בחושך של מגרש החנייה. דוברמן נכנס לאוטו ונסע. נחתה על אדם ההבנה שאין לו כרגע עבודה. הוא התעורר מהחלום בהקיץ שאפף אותו. "מה אני אעשה עכשיו?". הוא לחש לעצמו. הוא הניע את האוטו והדליק את הרדיו. הוא לא מסוגל להתמודד כרגע עם העתיד, אולי המוזיקה תסיח את דעתו.
קול מוקלט נשמע דרך הרמקול בטלפון הסלולארי של אדם. הקול בסר לו על כך שהמנוי שאליו הוא התקשר אינו זמין. הטלפון של נוגה, החברה של אדם, היה כבוי. אחרי הניסיון השלישי בחצי שעה לתפוס אותה הוא החליט לוותר. יש לו סוף שבוע פנוי אחרי זמן רב. "אני אסע לבקר את ההורים. הם בטוח יהיו מרוצים מהפיטורים". אמר לעצמו בציניות. הוא סובב את הרכב בהזדמנות הראשונה שמצא, ושם פעמיו לכיוון ירושלים.
זה הזמן לציין שאדם אינו מיוחד בשום צורה שהיא. הוא אינו בולט, לטובה או לשלילה. הוא האדם הממוצע ביותר שאי פעם דרך על העולם. כל זה נכון מלבד לתחביב אחד, או יותר כמו דרך לשחרור לחצים. לחצים זה הדבר שמניע את העולם. בין מדובר בלחץ אטמוספרי שגורם לרוח או לחץ של משקל מסוים על האדמה שעוזר לחפץ שלא לרחף, לחץ שידוע בשמו האחר כוח הכבידה, ובין עם זה לחץ הריק של החלל, וכן הלאה. לחץ הוא גם אחד המניעים החזקים ביותר של בני האדם. אך לחץ שוחק כמו מים זורמים על אבן גיר. אדם משחרר לחץ בדרך הבאה. הוא הולך למקום שקט ומבודד, בדרך כלל חורשה או מקום גבוה ומרוחק מהאנשים שלמטה או פארק פתוח. אחרי הכל אדם הוא בחור מתחשב ואינו רוצה להפריע לזולתו. אז הוא ממלא את הריאות באוויר, וצועק בכל הכוח. הצעקה נטולת תוכן כל שהוא, רק צעקה לצורך שחרור לחצים.
אדם עצר בחורשה בסמוך לכביש 1. היו מספר מכוניות בחניון האפר, אבל מלבד זה לא היה שום זכר לציוויליזציה או נפש חיה. אדם היה בודד לגמרי כמו שהוא אהב את זה. "לא רוצה להשתמש במילה מפוטר…" אמר לעצמו אדם בציניות לא אופיינית. "מחקרים מראים… בטח שאנשים יכנסו לדיכאון, הם פוטרו, בלי או עם קשר למילה. כמה מטומטם". עם המלמול הזה אדם נכנס כחמישים מטר לתוך החורשה. הוא בלע אוויר, וירק החוצה בזעקה רמה את כל הרעל והארס הסוציולוגי שהצטבר אצלו בדם. חומצה הרסנית של חיים מודרניים. כעת הוא מרגיש הרבה יותר טוב. בדרך חזרה לאוטו הוא מנסה שוב ללא הצלחה לתפוס את נוגה.
'נוגה מה קורה? אני מתחיל לדאוג, תקשרי ברגע שאת יכולה'. הודעת הטקסט שכתב אדם תוך כדי נהיגה. בדרך כלל הוא אינו פורע חוק בשום דרך, אך כעת כהות חושים מתחילה לאפוף אותו. כהות חושים של חוסר אכפתיות מעצמו או מכל דבר אחר. כהות חושים הרסנית כמו שיתוק עקב תאונה כזאת או אחרת. אדם כבר בעליות לירושלים. ירושלים, כך מסתבר, היא העיר היחידה בעולם שיש בה יותר עליות מירידות.
פקק. כל המכוניות עומדות בנתיב אחד, הנתיב השני סגור על ידי המשטרה. כולם עומדים. חלק מהאנשים יצאו מהרכב לנסות לברר מה מתרחש. אדם נשאר באוטו, ערב עכשיו ואין סיכוי שהוא יראה מה קרה. חוץ מזה לא ממש אכפת לו, יש לו בעיות משל עצמו לנסות לפתור. לפתע חולפות על פניו בנתיב הסגור שיירה של מכוניות. הראשונות היו ניידות. אחריהן הגיעו מכוניות שחורות גדולות עם דגלי ישראל קטנים עליהם. מסביבם התרוצצו אופנועים לבושים בצבעי משטרה. את השיירה סגרו עוד שני ניידות. אדם בהה בכל המכוניות הנוסעות בחופשיות בזמן שהאחרים עומדים. הוא דמיין את השיירה כמחט החודרת דרך בגד הפקק. לא בטוח עד כמה המחט הזאת מנסה או מסוגלת לתקן את הבגד. הרדיו הכריז בחוסר פורמליות שהכביש בכניסה לירושלים פקוק עקב השיירה של ראש הממשלה. מיד לאחר שהשיירה עברה התנועה החלה לזרום כרגיל.
אדם ניסה להבין את תחושותיו אבל התחושה היחידה ששלטה בו כעת הייתה רעב. הוא נעצר ליד דוכן פלאפל. לפני אדם עמדו בתור משפחה עם שני ילדים, ואחריהם בחור מבוגר. המשפחה בדיוק בצעה הזמנה דבר שנראה שנמשך כבר כמה זמן. אדם אינו ממהר לשום מקום. המשפחה קיבלה את המזון בעל הצורה העגולה. הבחור המבוגר ידע בדיוק מה הוא רצה וכנראה אכל שם לעיתים קרובות. מכונית משטרה נעצרה ליד הדוכן. היא חנתה במקום השמור לנכים, זה בסדר למשטרה מותר, הם סובלים מנכות רגשית, בעיקר לסבלי הזולת. שוטר יצא מהניידת בנמרצות וצעד לדוכן הפלאפל. הבחור המבוגר בדיוק קיבל את מנת האוכל שלו ותורו של אדם הגיע. השוטר נכנס וקרא למוכר "היי חיים, מה נשמע? אפשר לקבל פה משהו לאכול?". חיים המוכר הביט לרגע באדם הרים פיתה והסתובב אל השוטר. "בטח שאפשר. מה לשים?". אדם הסתכל על השוטר שהחל למנות דברים שיכנסו לפיו בקרוב. השוטר מצידו התייחס לאדם כמו שמתייחסים לגרגר חול באמצע המדבר. אתה יודע שהוא שם אבל יש כל כך הרבה כמוהו… אז אפשר לדרוך עליו כדי להתקדם למקום מוצל.
בבית ההורים אדם כבר היה הרבה יותר מקובל. אמא שלו שמחה לראותו ונשקה לו על הלחי כשנכנס מבעד לדלת. אביו לחץ לו את היד וטפח לו על השכם. הם ישבו ליד השולחן עם כוסות קפה מונחות לפניהם. הם ישבו בשקט, שקט של אנשים שאכפת להם אחד מהשני, אבל לא יודעים כלום אחד על השני. אמא ניסתה לחייך ומיד לגמה מכוס הקפה החם. הדלת נפתחה ואחותו הגדולה של אדם נכנסה עם שני ילדיה הקטנים. ברגע אחד אדם נעלם מחוש נוסף חוץ מהשמיעה, כעת כבר אף אחד בבית לא רואה אותו. ההורים שלו מיד הסבו את תשומת הלב שלהם לאחותו וילדיה. אדם קם מהשולחן ועזב את הדירה. אף אחד לא הרגיש בחסרונו.
הוא החליט לנקות את הראש. ואיזו דרך יותר טובה מאשר אלכוהול, ומוזיקה חזקה. הוא הלך לכיוון המועדון שבנעוריו היה המקום הקבוע שבו הוא בילה את לילות שישי בריצה אחרי נערות. היה תור בכניסה למועדון. אדם עמד וחיכה כאחד האדם, אחרי הכל הוא ההגדרה של אחד האדם. אם היה גרף הוא היה גרף ישר כמעט לחלוטין בלי עליות, בלי ירידות, ככה הוא באמצע. התור התקדם לאט, בעיקר בגלל הבדיקה הקפדנית של שומר הסף. נמוך אינו הגדרה נכונה של שומר הסף, קומפקטי הרבה יותר מתאים. הוא הצליח לדחוס ערימות של שרירים לתוך גוף בגובה 1.63, ועדיין אין ספק שאדם כזה מסוגל לעשות נזק לבניין, בתנאי כמובן שהבניין נמוך מספיק. אדם הגיע לקדמת התור ונדחף אל שובר הגלים האנושי. "הלו, בעדינות, אני שברירי". אמר שובר הגלים בקול בס שמתאים לגובהו. "מצטער". ענה אדם. "אני יכול להיכנס?". שובר הגלים ניסה לרגע לסובב את הצוואר שלו ואז הבין שמרוב שרירים אין לו צוואר וסובב את כל הגוף. "מצטער, אין מקום פנוי. אי אפשר להכניס אפילו זבוב". אמר שובר הגלים. אדם לא התאפק "למה שתרצה להכניס זבוב?". "מה?". "לא משנה, אני אחכה". לפתע מכונית נעצרת וממנה יוצא שחקן כדורגל מפורסם כשבחורה רזה ומאופרת בכבדות אוחזת בו כאילו האיפור עלול להפיל אותה קדימה. ללא דיבור שובר הגלים זז הצידה והכדורגלן ניכנס פנימה קורץ לאדם כשהוא חולף על פניו. אדם הסתכל על שובר הגלים. "אתה עדיין לא יכול להיכנס". שובר הגלים אמר ללא הסבר. אדם יצא מהתור בלי לומר דבר.
מסך הטלפון האיר את הלילה החשוך. צלצול טלפון שבר את השקט. אדם הרים את הטלפון אל עיניו. תמונה של נוגה מחייכת אחרי משחק באולינג מוצלחת מתקופה טובה יותר בחיים של אדם. "הלו?". יצא קול שברירי מהרמקול. "נוגה, היי. את לא יודעת כמה אני שמ…". "אדם חכה רגע". שתיקה כמו בלון רגע לפני שמתפוצץ. נוגה פוצצה את הבלון "אדם, אני… תראה… פגשתי משהוא ו… ואני… אני נפרדת ממך. הוא מיוחד, הוא פרופסור ללשון מקראית, ואנחנו… אני והוא פשוט התחברנו. אנחנו… אני ואתה זה פשוט… לא זה. אתה מבין? תגיד משהו, בבקשה". "מה את רוצה שאני אגיד?". "לא יודעת". "אז אני יודע בדיוק מה להגיד…". אדם ניתק את הטלפון במכה.
בשלב הזה אדם ידע כבר מה הולך לעשות. הוא חייב למצוא מקום שקט יחסית לצעוק בו. מאז ומעולם סקרן אותו מגדל המים של האוניברסיטה העברית. בשעה כזאת גם לא יפריעו לו. הוא התגנב פנימה ועלה למעלה. נוף של אורות וחושך נגלה לעיניו. זה בסדר הוא לא עלה לשם בשביל הנוף. הוא התקרב אל הקצה וזעק לשמים. עוצמת הזעקה הייתה כל כך גדולה ושחרור הלחץ היה כה חזק עד שהרגיש כאילו הוא מתחיל לרחף. כאילו כל כובד העולם, ומשקל הבריאה הוסר מעליו. כאילו כוח המשיכה שחרר לרגע את כבליו. למעשה מכוח הזעקה אדם איבד שיווי משקל ומבלי להרגיש מעד מעבר לקצה. הוא זעק כל הדרך הקצרה מטה ועצר רק כאשר הדם הציף את ריאותיו. הוא השתנק דם, עצם את העיניים, ופרש ממרוץ החיים כאשר הוא מובס ומרוסק תרתי משמע. כשגילו את גופתו מיד הועלתה ההשערה שהוא התאבד. השערה שלא הופרכה.
אדם נקבר יומיים לאחר מכן בבית הקברות בהר הרצל כשלצידו באותה האדמה קבורים ראשי ממשלות, פרופסורים, חברות, מנהלי חברות, שוטרים, אחיות, כדורגלנים, וכן הלאה.


תגובות (12)

ווואוו! אני ממש מתפלאת לטובה מהכתיבה! ברצינות, יש רק מעטים שמסוגלים לרתק אותי למסך בעת קריאה, וזה בהחלט ריתק אותי.
אני חושבת שעבר הרבה זמן מאז קראתי משהו כזה טוב, אבל כזה!
הכתיבה של הסיפור סוחפת בהחלט ועיניינה אותי, מה שהשאיר אותי לקרוא עוד. הרמה ממש טובה ולא מצאתי אפילו שגיאה אחת (שזה דבר מעולה).
בכללי אני חושבת שאתה צריך לשלוח את זה לבחירת עורכים, כי לדעתי זה ממש מתאים לשם.
הסוף גאוני בעיני, ממש לא חשבתי שהוא יתאבד בסוף, למרות שזה די הגיוני..
הנימה של ההתחלה מאוד אהובה עליי, הסקרנות הזאת של החדירה למוח והכל… מקסים, מעורר השראה של ממש.
בקיצור, (אחרי חפירה מרובה שכזאת,) אני אהבתי מאוד את הסיפור ומדרגת אותו חמש (כי אין דירוג גבוהה יותר T_T) ולילה טוב (:

06/06/2013 14:10

תודה רבה, ספיר 13, אולי באמת אני אנסה לשלוח את זה לבחירת העורכים.

07/06/2013 04:13

רואה? הוא בבחירת עורכים בסוף…
אמרתי או לא אמרתי שהוא צריך להיות כאן? ;) (עובדה שהם קיבלו אותו..)

09/06/2013 06:17

צדקת, ותודה רבה על זה אחרת לא הייתי שולח אותו.

09/06/2013 08:49

בשמחה :) מגיע לו להיות כאן :)

09/06/2013 09:13

ממש מרתק! מגיע לסיפור להיות פה.. פה, בבחירת העורכים :)

10/06/2013 07:19

יפה מאוד

10/06/2013 16:33

אירוניית הסוף השווה D:
אהבתי את הדימויים והדקויות האירוניות גם כן.
המשך\יכי כך!

13/06/2013 06:32

עמוק…. מאוד אהבתי את הסיפור!(אבל סתם שתדע,מתאבדים,שוטרים וראשי ממשלה נקברים לחוד יש חלקת מתאבדים וכ'ו אבל חוץ מזה הסיפור ממש טוב!)

17/06/2013 06:58

אני דווקא כן הסתקרנתי בנוגע למספר…
הוא נשמע אדם טוב.
תכתוב עליו פעם, אוקיי?
זה סיפור באמת באמת טוב.

28/06/2013 04:31

אם הסתקרנת מהמספר, אז תאלצי לחכות לסיפור הבא שלי. מבטיח בימים הקרובים לפרסם

28/06/2013 11:55

אהבתי! במיוחד את הקטעים האירונים. כתוב מושלם.

07/07/2013 11:09
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך