אז בואו נדבר על כסף

אז יצא לי להיות במשחק כדורסל. מכבי נגד הפועל.

כל האוהדים משני צידי המגרש מתופפים על תופים, צועקים כאילו יורים עליהם ומנופפים בדגלים ושלטים בגודל של הבית שלי. וזה אומר הרבה.
אבא שלי מתלהב בשקט, מנסה לא לעשות לי בושות. מרוב שהוא מקטין את התגובות שלו אנשים מסתכלים עליו ועליי כאילו אנחנו אאוטסיידרים שלא מבינים בכדורסל ולא יודעים מתי למחוא כפיים. האמת שלא היה לי אכפת כל כך מי ינצח, גם לאבא שלי לא. איש אחד מאחורי כל הזמן שרק לי באוזן ולא היה לי נעים להגיד לו להפסיק. כאילו שהוא באמת יקשיב לי. אז במקום להעיר לו, ישבתי בכעס והתרעמתי על השחקנים. מסתבר שההתרעמות הייתה על הקבוצה הלא נכונה, אלה שלקחו לעצמם את חצי המגרש בו ישבתי, מה שגרם לעוד בושות.

אז במקום להיות מרוכזת במי שקולע (לא שהבנתי מי קולע ומתי, אפילו כשהתרכזתי) התחלתי להסתכל מסביב. לשנן את שמות השחקנים, את המספרים שלהם וכמה נקודות ועבירות היו להם. לראות מתי המעודדות מתכוננות לעלות לבמה ורצות להחליף בגדים. ואפילו ראיתי את המטוס פרסומת של 'אפריקה ישראל' לפני שהוא מתחיל לרחף באוויר ולהסתיר מהקהל את המעודדות. שברור שהן לא יודעות את סדר התנועות במיליון הריקודים המטופשים שלהן.

ואחרי שסיימתי לעשות את כל זה, המחשבות נדדו לי לטקסט שסיכמתי בשיעור הבעה. הטקסט דיבר על כסף שמושקע בצרכים לא נכונים של האדם. הטקסט גרר אחריו את השאלה הבלתי נמנעת- מה הצרכים הנכונים של האדם?
אחרי דיון בכיתה הסכמנו שהצורך הכי בסיסי זה חיים. אבל איך אפשר להעניק את הצורך הכי בסיסי לכל האנשים החולים, אם כל הכסף הולך להנאות?

אבא שלי הסביר לי שכל שבוע בימי חמישי יש משחק על מכבי נגד קבוצה מחו"ל. מה זה אומר? זה אומר שצריך להטיס את כל השחקנים, את המאמנים, את הצוות, לפעמים חלק משדרני הקבוצה בחו"ל, לפעמים המעודדות. וכמובן שצריך קצת אבטחה בשביל שלא יקרה כלום במטוס ובאוטובוסים שמיועדים למשימה. מאות מיליוני שקלים. וזה רק על קבוצה אחת שטסה.
עכשיו קחו את המספר המטורף שיש לכם בראש ותכפילו אותו פי אלפי מדינות ופי לא מעט קבוצות שמתנהלות בצורה כזאת. סכום הכסף הוא לא אנושי.
וכמה כסף הולך לרפואה? לא הרבה. וגם מה שכן הולך- מגיע לתהליך האבחון של המחלה. ברור שטוב לאבחן את המחלה בזמן, ואני יודעת שזה יכול להציל חיים של אנשים אם הם מאובחנים בתחילת התפשטות המחלה. אבל מה קורה אחרי שיודעים שיש לך את המחלה הזאת? כמה כסף נשאר בסופו של יום בשביל באמת להציל לך את החיים?
לא הרבה.

זוכרים את דיסני? הנסיכות האהובות של הילדות שלימדו אותנו את כל הערכים של אהבה אמיתית, אמונה עד הסוף והקרבה. מישהו חיפש אי פעם את המילה דיסני באינטרנט? אני יכולה לחסוך לכם את החיפוש. חוץ מדיבורים על כסף, לא תמצאו שם הרבה. כל האתרים מדברים על כמה כסף הוציא הסרט הזה או האחר, כמה כסף פה וכמה כסף שם. איפה כל הערכים נעלמו? ברגע שנתון הכסף נחשב יותר מהערכים שמועברים לילדים קטנים, באותו הרגע, העולם הופך להיות שקר. אין דבר אמיתי וטהור יותר מהערכים האלה. והכסף שמעניין את כולם מנפץ את אשליית הקסם של דיסני.

היה בטקסט משפט שאהבתי "צריך לדאוג שלכולם יהיה לחם לפני שמתחילים אפילו לחשוב על החמאה שעליו". המשפט אומר בעצם שהצרכים הבסיסיים שצריך לדאוג להם: חיים, ביטחון, מזון, בית, הם בעדיפות ראשונה. צריך להיות בטוחים שלכולם יש את הבסיס, ורק אז אפשר להתחיל לחשוב על החמאה, הקצפת, או איך שלא תקראו לזה. אל תתבלבלו- הבונוסים הם רק הערך המוסף של החיים האלה.
אם לא נעצור עכשיו, לפני שנידרדר לתהום של קומוניזם נוראי וביטוי אנושי של "כל אדם אחראי לתחת שלו" (אני לא אומרת שקומוניזם זה דבר רע. כל עוד זה במידה. אם נמתח את הגבול הוא לא יחזור לעולם לצורתו המקורית)- אנחנו נמשיך ליפול וליפול עד הסוף.