או בעצם

מלאך ספיר מבינה שפישלה.
אני מבינה זאת.
הדיבורים, המחשבות הרעות והמעשים, כולם זוועתיים.
סליחה, אני רוצה לומר. סליחה, אני לא שולטת בעצמי. סליחה…
מי חוץ ממני יבינו שפישלתי? רק שניים או שלושה.
מי מהם יעזור לי? אף אחד, אני לבד מול עצמי, מול חומות הדיכאון שיצרתי ויוצרת, אני לבד.
הם נוצרו והתפתלו בדמי כמו ארס מסוכן ומידי, הם גרמו לי להיות עצובה.
אני משנה את צורת המחשבה כדי לבנות מסכה שמחה לעצמי ואז מציגה אותה לפני כולם.
אבל אז מישהו אמר שהוא רוצה להכיר אותי ולהיות חבר שלי והחומות העצובות קרסו מידית, הפתעה, שמחה ותקווה זרמו בי כמו תרופה.
חייכתי יותר את החיוך הכי שמח שלי שבו רואים את השיניים שלי כולל את השמחה שביפנים.
היו לי שבועיים נפלאים ומהחומות נשארו רק מלבנים, אבל לפתע הן החלו שוב לבנות את עצמן מחדש. אני שוב יצאתי לבדי החוצה, סימן ברור שאני שוב בקטע הזה, וחושבת למה הזה שהכריז בפני את הבשורה לא מדבר יותר כמעט איתי. לא חשבתי רק על זה… התאבלתי על על הנוף שיסתיר בקרוב אתר הבניה, התאבלתי על גורלם האכזרי של האנשים, למות.
אבל… אבל רק אולי, הגורל הזה לא נורא כל כך.
ורק אולי אני מסתירה את הסיבות האחרות לעצב שלי.
"אני מרגישה אגואיסטית כשאני רוצה שישימו לב אלי! אני לא יכולה לבקש עזרה!" ובכך אני דוחקת את עצמי יותר לפינה ויותר לבריכת העצב והדיכאון.
אני לא מבקשת מההורים, יש להם מספיק צרות, לא מאחי הקטן, שלא יבין כלום.
אבל אני כן מבקשת מאדם אחד ויחיד, מעצמי.
"תצילי את עצמך בורה!" אני חושבת ומקללת את עצמי קללות נוספות ואז מנסה להרגיע את עצמי ולפצות אותי למרות שאז אני רק שונאת יותר.
אז מה לעשות?
המצב לא משתפר, הפחדים מתחילים להתגשם כמו הזה שאני לבד והזה שלטיול עם ההורים או ההורה אלך לבד. אבל הפחד הכי גדול שלי, עליו אני מנסה לא לדבר ואפילו לא לרמוז, מוסתר היטב בין רסיסי הלב שלי.
התחלתי להתפלל בשביל אנשים והחיים שלהם, את שלי כמעט שחכתי כנראה, בשביל חיות ובשביל שהנוף היפה שנשקף מהגג יישאר כזה בלי בניין שיסתיר הכל.
לבסוף אני רק מביטה בעולם ובאנשים כמו על חייזרים, בינם וביני חומה שקופה.
אני יכולה ללכת אליהם לדבר איתם אבל אני מרגישה את החומה במוחי, כמו מין עירפול מוזר וטורדני. "אולי די?! אני סבלתי מספיק! או שאולי אני חייבת יותר?!" אני רוצה לצרוח.
אבל בעצם אני בטוחה שחומות הדיכאון יסתירו לבסוף את האנשים שמציקים לי וגם את החיים, וכך הוכל לחיות בשקט.
או בעצם למות.